הערות על המצב

שבוע הספר מתקרב, ואנסה לסקור כמה שיותר ספרים חדשים לטובת קוראי הבלוג הזה. ובינתיים, כמה הערות על המצב. יחסי כח – יוסף סידר ואורי קליין,  ורד קלנר ושמות משפחה, וטוויטר על פי בורדייה.

מה שסידר המבקר

יוסף סידר זכה בפרס נכבד על סרטו "הערת שוליים". יפה לו, יפה לנו. לא צפיתי עדיין בסרט, ולא גיבשתי דעה עליו, למעט השמחה על העיסוק בחוג לתלמוד ותככיי האקדמיה כאתר ליצירת אמנות. אין לנו מספיק מאלה בעולמנו התרבותי. כלומר תככים יש לרוב, אבל לא סרטים על החוג לתלמוד. אורי קליין, מבקר הקולנוע של"הארץ" צפה בסרט, ולא כל כך אהב אותו. זכותו. "הארץ" פירסם התיחסות לסרט (היה חייב, בכל זאת פרס קאן לא תמיד כאן), ובתוכה חשף פרט עלילה משמעותי (ספויילר בלע"ז), מה שגרם עוגמת נפש לסידר, כך שמעתי. אורי קליין רצה גם לראיין את סידר, כמקובל בנסיבות פרסיות שכאלה. אך משהו השתבש, כפי שמספר לנו אורי קליין.

במקום הזה היה אמור להתפרסם ראיון עם במאי הקולנוע יוסף סידר, שסרטו החדש, "הערת שוליים", העולה השבוע לאקרנים בישראל, זכה לפני כשבועיים בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן. מפגש בין סידר לביני התקיים השבוע. הוא ארך כ-45 דקות והושמעו בו משפטים שנוסחו כשאלות; אך ראיון עיתונאי במובן המקובל של המושג לא יצא ממנו. והמעשה שהיה, כך היה:

לחצתי על כפתור ההפעלה של רשם-הקול ואמרתי לסידר על מה אני רוצה שנדבר תחילה (רציתי תחילה, עוד לפני שנגיע לסרטו החדש, לדבר על רקעו ועל איך הוא הגיע לעשיית סרטים). ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. על מה הוא כן רוצה לדבר? על מערכת היחסים בינינו. זה מה שמעסיק אותו כרגע ולכן הוא בחר להיפגש אתי, מבקר הקולנוע של העיתון שהוא קורא והעיתון שבשלב מאוחר יותר במפגש הוא יגדיר כעיתון החשוב ביותר בישראל. את שאר המידע עליו ועל סרטיו יוכלו קוראי "הארץ" למצוא במקומות אחרים, אמר.

קיצורו של דבר, סידר ביקש לשאול את אורי קליין כמה שאלות עליו כמבקר קולנוע. הוא ביקש לדעת האם קליין מקיים בעצמו את שהוא דורש מאחרים, ושאל אותו על תוכן ביקורות שכתב בעבר . קליין היה מופתע מאד משבירת הכללים, שלא לומר שבירת הכלים.

האם מותר לאמן לבקר את המבקר? בוודאי. האם מותר לו להתעמת עם המבקר? בוודאי. מבקר שאינו מוכן לקבל ביקורת אינו מבקר. אך גם בעניין הזה צריכים להתקיים כמה חוקים בסיסיים של התנהלות בין בני אדם.

קליין המופתע חולק איתנו את רגשותיו, תמה מדוע הוא בכלל נשאר בתוך הסיטואציה, מציג את סידר כתמהוני ומציע בפטרונות לסידר להתנהג ב"בגרות ומקצוענות" ומסיים, ככה שנדע –

התבונה והיכולת של סידר ניכרות בסרט, וכאמור, יש בו רגעים שבהם ניכר הפוטנציאל שהיה לו, אך בכללותו, "הערת שוליים" הוא החמצה.

קליין מתבכיין פה באופן די מעורר רחמים. וכשמעליבים את קליין, הוא מעליב בחזרה. שומו שמיים, מישהו העיז להפוך את המשוואה ולבקש ממנו לתת דין וחשבון על מה שכתב ואמר. ולא, הוא לא קפץ עליו ושבר לו את המשקפיים או שלח בריונים לחבוט בו. רק שאל, למה התכוונת, מדוע כתבת. 

כתבתי ביקורות בימי חיי. אפילו היה לי טור שבועי בעתון. לא נפוץ כמו של קליין, אבל בכל זאת – עיתון. בתוך כך קיבלתי מעת לעת תגובות של יוצרים שספריהם לא נשאו חן בעיני. המכתבים חלקם היו עניניים, אחרים רגשיים ונפגעים שלא הבנתי את עומק העניין, שלא קראתי היטב פרק זה או אחר, או מחאות בוטות המציינות שאני סתם טמבל,חסר יראת שמיים,שמאלני,ימני ושאר שבחים ליכולותי האנליטיות. סהדי במרומים – מעולם לא חשבתי לפרסם זאת בשום מקום, הכי רחוק שהגעתי היה לשלוח עותק לעורכת. קל מאד להגחיך אנשים, בטח בנקודה רגישה כמו סקירה על היצירה שלהם, עליה עבדו כל כך הרבה זמן. אז בסדר, הוא לא ממש התנהג כמצופה ממנו, לא קיבל בהכנעה את הביקורת. זו לא סיבה לנסות לשים אותו ללעג וקלס.

מבחן בוזגלו

ורד קלנר כותבת בגלובס על עבודת הדוקטורט של ד"ר מיכל רום במסגרת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן.

זהות? שורשים? תשכחו מזה ■ מחקר חדש על שינוי שמות נשים לאחר הנישואים חושף את משאת הנפש הישראלית: שם נייטרלי ונטול הקשר עדתי, כזה שלא יפריע לקידום בעבודה או לעתיד של הילדים ■ במילים אחרות: פלג אין, זוכוביצקי לא משהו, ובן-לולו מחוץ לתחום

קלנר מספרת שמחקה של רום, שחפץ להיות פמיניסטי גילה להוותו ששמות משפחה בישראל של היום אינם ניטרליים. ויש שמות מועדפים בקבלה לעבודה, ובחיים בכלל. גם בחירת שם אחרי הנישואים מושפעת מכך, וגם האקט של "השארת השם" אינו בהכרח מעשה פמיניסטי.

קודם כל, טוב שכותבים ב"גלובס" על מחקרים בסוציולוגיה.   חשוב לקרוא את המחקרים שמנפצים את הכזב לפיו בישראל אין אפלייה על בסיס עדתי, וכל מי שרוצה יכול להצליח והכל מאחורינו והשמים הם הגבול ודי לבכיינות. אני מקווה שד"ר רום תוציא את המחקר שלה כספר, ובינתיים אמליץ לכם  לקרוא את כתבתה המשובחת של ורד קלנר.

אל תלכלכו לנו את הטוויטר

בשנה האחרונה התוודעתי אל טוויטר. אני בעיקר קורא שם, ולפעמים מנסח סטאטוס. לא משהו לכתוב עליו הביתה. בערב שבת שודרה בערוץ 2 כתבת טלויזיה על טוויטר בישראל שכותרתה "מה כותבים הסלבס הישראליים בטוויטר" . בשל השבת לא צפיתי בה אך ממחרת השבת קראתי התקציר , וגיליתי שהיא גרמה  מהומה בוקה ומבולקה בקרב הכותבים שאני קורא מהגיגיהם. צפריר בשן אף פירסם פוסט ברוח זו , וכך הוא מספר:

אני מודה ומתוודה, לא הצלחתי לראות את הכתבה עד תומה, בעיקר כי הכתבת השכילה לעשות את הלא יאומן: לגרום לטוויטר להיראות בדיוק בדיוק כפי שהוא – רק להיפך. הכתבת, לא זוכר את שמה, הצליחה לקחת את המקום הווירטואלי הכי חכם, הכי מצחיק, הכי מתקדם, הכי פחות בנאלי במקומותנו, ולהפוך אותו לכתבה על ג'ודי מוזס, שהיא, ובכן, הכי חכמה, הכי מצחיקה, הכי מתקדמת, הכי פחות בנאלית במקומותנו – רק להיפך.

ומוסיף

באמת, אני מנסה להעביר את הפוסט הזה בלי לכתוב דברים רעים על הגברת הראשונה של הלא כלום בישראל, אבל טוויטר שאני מכיר הוא ההיפך המוחלט מציוצים על מצב הציפורן והאימון האישי של ג'ודי. בטוויטר שאני מכיר יש אירוניה מזוקקת, סרקזם חד, ציניות חריפה, הומור יבש, מר, גס ומטורף.

בשן כותב בעדינות ומספר לנו שטוויטר זה לא מה שחשבתם, לא מקום לסלבס בגרוש אלא מעוזם של האינטליגנציה.

טוויטר הוא יופי של מקום להיות בו, ולא כדי לעקוב אחרי ג'ודי או אסי עזר או סלב דרג גימל אחר. טוויטר הוא יופי של מקום כדי לשמוע את הרחש של האינטלקטואל הישראלי הצעיר והבועט, את הליברל המיוסר, את התל-אביבי האינפנטילי ואת ליצני החצר, שפזורים לאורכו ורוחבו של המרחב הווירטואלי המצומצם הזה.

טוויטר, כך למדתי משיטוטי שם, ומתגובות אחרות, לא מתונות כמו של צפריר בשן – הוא מקום המפלט מהפייסבוק המלא ב"סחים". הסבר  מי הם הסחים תוכלו לקרוא פה, בקצרה – סחים הם כל מה ש"אנחנו" לא. טוויטר לשיטתם הוא קהילה מדומיינת שבה חברים האנשים המתאימים, הנכונים, אלה שאנחנו רוצים להיות בחברתם.

ועכשיו המבצר בסכנה. כל מיני כאלה שרואים ערוץ 2 יכבשו את הטוויטר שלנו האהוב, אליו נמלטנו אחרי שהבלוגוספירה נפלה בידי הפקאצות ופייסבוק תורגם לעברית.

=====

לקוראי רשימות – משום מה לא התפרסמה בדף הבית הפנייה לביקורתי על הספר "שטעטל בייגל בייסבול – על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה". אתם מוזמנות.