השעון והנאראטיב

אני לא אוהב את שעון הקיץ, אמרתי את זה מזמן. ויש גם ענין פיזי. בימים בהם בשעה שמונה עדין אור, אני מרגיש לא נוח. האור הזה מסנוור אותי, ואחרי יום עבודה העיניים מבקשות קצת מנוחה. מבחינתי, הזמן הנכון לכיבוי אורות הוא שש וחצי, מקסימום שבע. כזה אני. ויש פה התנגדות תרבותית. בתרבות בה אני חי יש משמעות רבה לשקיעה, היא מסמלת את תחילתו של היום הבא והרבה טקסים נקבעים סביבה. בתרבות הזו נהוג להגיע לעבודה בשעה שמונה לכל המאוחר, ואם אני רוצה לעשות כמה דברים קודם לכן, אני צריך לקום בחמש או בשש. ואני לא אוהב שהציפורים לא מצייצות בשעה שאני קם, ועגום לי ללכת בחושך לאוטובוס.

מה הדיבורים האלה על תרבות, תשאלו. הסוציולוגיה שוב עלתה לך לראש.  אנחנו מתווכחים כאן על שמש וירח, דברים טבעיים עמו השמש שבשמיים. אז בואו ניזכר.

כל בקר זורחת השמש, וכל ערב היא שוקעת. ככה זה מאז שאני זוכר את עצמי, ויש עדויות משכנעות שזה היה גם הרבה קודם. בבית הספר למדתי שהשקיעה והזריחה,  להן  יש סידור עבודה קבוע, תלוי ביחסים שלא הבנתי אותם לעומק, בין כדור הארץ והשמש, ומסיבה זו מספר שעות האור משתנה באופן מחזורי. למעשה – השמש בכלל לא זורחת, ולא שוקעת. אלה אנחנו שמסתובבים מסביבה ורק באים בטענות. התרבות בה אנחנו חיים קבעה הסדרים שונים, כיצד להתנהג בשעות שיש אור ובשעות שאין, תוך התחשבות באילוצים ביולוגיים ובמגבלות טכנולוגיות. שינויים תרבותיים הביאו את הרעיון  שצריך לחלק את הזמן ליחידות מידה קבועות, וליצור מסגרת בינלאומית שתשקף את העובדה, שפעם לא הייתה ידועה ובוודאי לא חלק מהתודעה היומיומית, שכשפה אור שם חשך, ומה שיותר מפתיע – כשפה יש חושך יכול להיות ששם, הרחק, יהיה אור. הוחלט לחלק את העולם לאזורי זמן שישקפו את המרחק מאנגליה – מרכז העולם, ויצרו מסגרת ברורה ואחידה. הקשר בין הזריחה לשקיעה ולשעה אינו אחיד על פני הכדור  (יש פיסיקאי בקהל?) ובכל זאת – כך הוחלט. ועוד משהו – במונחי "אור" ו"חושך" נעשה גם שימוש מטאפורי לציין את הניגוד בין טוב לרע. לא חקרתי את שורשי הניגוד הזה, ומתי החלו לעשות בו שימוש אבל ודאי של"תקופת הנאורות" מקום חשוב בהנחלת השימוש במטאפורה וכינוי יריביך הרעיוניים כ"יושבי חושך".

"שעון קיץ" הוא מטאפורה מטעה, מאחר שאין לו קשר אינהרנטי לקיץ, אלא פירושו הזזה של הזמן התרבותי האחיד לעומת זמן גריניץ' – שגם הוא זמן תרבותי אחיד. אין שום דבר "טבעי" בשעון זה או אחר, הכל מוסכמות תרבותיות. אלא מה, כמו הרבה מאד הבניות חברתיות, שאלת השעון המוסכם היא שאלה שיש לה השלכה על כל האנשים. אי אפשר לחיות במדינה ולהתעלם מהשעון או התאריך הנוהגים בה. כלומר אפשר, תיאורטית, אבל המחיר היומיומי כבד למדי. ולכן שאלה זו צריכה להיות מוכרעת באמצעות דיון ציבורי שימצא את האיזון הנכון בין דעת הרוב לבין המיעוט, שישקול יתרונות וחסרונות ציבוריים מול אינטרסים פרטיקולריים מקומיים.

לא אפרט את כל תולדות הויכוח במשך השנים שחלפו. אנסה לראות רק את צירי הויכוח דהיום, וכיצד הוא מתנהל. המוקד הוא ויכוח דתי חילוני. כשנוצר הזיהוי בין התנגדות לשעון קיץ לבין דתיות, במיוחד חרדית. הזיהוי הזה איפשר לעשות שימוש יצירתי בחשך, ובימי הבינים החשוכים ושאר השמצות.  הקשר שנוצר עם אנשים דתיים, בעוד שמוקד ההתנגדות הוא הפרעה לאורח החיים הנוח והנעים,ולא הפרה של עיקרי אמונה הפך את התנגדותם ל"התנגדות דתית". וגרם לשני הצדדים להתבצר בעמדתם. כך למשל הטיעון התמוה שהצום ביום הכיפורים קשה יותר בגלל שעון הקיץ. או החשבון שלא הבנתי עד היום על הסליחות.

הויכוח גם כלל טענות שאינן ממין הענין, כמו השוואה לאירופה וארצות הברית. איזורי הזמן שם שונים, ומשך שעות האור.  יש כאלה שמציעים שכל השנה יהיה שעון קיץ, ובקיץ יהיה שעון אולטרה קיץ.  אני סבור שגם כאן ההשוואה היא תרבותית, ומצפה שאנחנו ננהג כמותם רק משום שהם אירופאים "בני תרבות" ובתור שכאלה רצוי לשאוף להגיע למדרגתם. כמצד שני רואים מוסלמים שמזיזים את השעון לפי חג הרמדאן, שוב מחוזק הציר קדמה מול רגרסיה. ומתוך כך כבר לא מדובר על פשרה או דיון על הדרך בה אפשר למצוא נקודה בה כולם יהיו מרוצים, כי מדובר במלחמת תרבות, שלא לומר מלחמת דת על פניה הציבוריים של מדינת ישראל. ובמלחמה, כמו במלחמה.

והיה גם המשק, כמובן. טיעונים לא מבוססים בזכות החיסכון העצום המושג למשק גם הם התיישבו על הציר חילונים – דתיים, כשהצד "הדתי" בויכוח הוא חרדי שאפשר להאשים אותו בחוסר יצרניות.  וכששר הפנים חרדי, המהומה עולה לשמים.

הסיקור התקשורתי מציג את "התועלת" שנגרמת "לנו" ו"למשק" ותומכת חד צדדית בהארכת השעון עוד ועוד. היא מזדהה עם ה"אנחנו" של המעמד הבינוני החילוני, שרוצה ללכת לים בשעות האור. בירושלים אין ים, כידוע, ולאנשים רבים שלהם ילדים רבים האור המאוחר מפריע, אבל הם לא נכללים ב"אנחנו" הזה. שעון הקיץ לא מתאים לאורחות חיים הכוללים סעודה בליל שבת שעה וחצי אחרי השקיעה, והימנעות מכתיבת פוסטים באינטרנט עד למחרת, שוב אחרי השקיעה. ויש כמה וכמה מועדים בשנה בהם המשפחה מתכנסת, וגם הם בדרך כלל אחרי שקיעת השמש, ואם הזמן התרבותי גורם לכך שזה יהיה מאוחר, הילדים נרדמים ליד קערת המרק. (או בתוכה, תלוי).

בינתיים הולך ומתברר שההשערות על חסכון באנרגיה הן מופרכות,  במיוחד עם ריבוי המזגנים. את הטענות על צמצום תאונות הדרכים אי אפשר להוכיח, ואפילו הרב עובדיה אמר שלא מדובר פה בענין הלכתי אלא בשאלה של נוחות. התברר גם שהתמיכה בהארכת תקופת שעון הקיץ אינה כה גורפת כפי שהיה ניתן לשער על פי אלה שתומכים בו כ"רצון העם".

השבוע התפרסם שוועדה שהקים שר הפנים הציעה לשנות את החלטות הועדה הקודמת שהקים שר הפנים הקודם (שהיה בכלל ממפלגה שלא חרתה על דגלה עקרונות דתיים). ההחלטה לא מהותית במונחים מעשים, יש לה כח  סימבולי בכך שהיא מנתקת את שעון הקיץ מלוח השנה העברי, ומנסה לפרק את הציר דתיים – חילוניים בויכוח. אני מקווה שזה יעזור, אבל כששמעתי היום את נציג "ישראל חפשית" טוען שלא ממש משנה הטיעונים המדעיים, "כולם יודעים שזה עוזר" ו"העם איתנו" אני כבר לא אופטימי כל כך.