על ההלכה והחינוך הדתי בימינו

לאחרונה יצאו בהוצאת מאגנס שלשה ספרי עיון, הראויים בהחלט לעיון מדוקדק. השלשה הם "חינוך ודת: סמכות ואוטונומיה" שערכו יחד עמנואל אטקס, תמר אלאור, מיכאל הד וברוך שוורץ (שיצא בשיתוף עם סכוליון מרכז למחקר רב תחומי בלימודי יהדות). "רב בעולם החדש – עיונים בהשפעתו של הרב יוסף דוב סולבייצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית" שערכו יחדיו אבינועם רוזנק ונפתלי רוטנברג, ו"הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי" שערך אבינועם רוזנק לבדו. שלשת הספרים יחד נשאו חן מלפני , ולא רק  בשל העובדה שהעורכים כולם מהאוניברסיטה החביבה עלי אלא בגלל יכולתם המרשימה של העורכים לפרוש יריעה רחבה בראייה אינטר-דיסציפלינרית, בלי להפוך את הספר לאסופה מן הגורן ומן היקב, ולשמור על תמה מרכזית אחת כבריח התיכון, תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו.

שלשת הספרים

הספר הראשון "חינוך ודת: סמכות ואוטונומיה" שערכו יחד עמנואל אטקס, תמר אלאור, מיכאל הד וברוך שוורץ יצא בשיתוף עם סכוליון מרכז למחקר רב תחומי בלימודי יהדות. והוא מסכם שלש שנים של קבוצת המחקר "דת וחינוך" שפעלה במרכז סכוליון. גילוי נאות – הייתי שם מעט זמן כשומע חופשי, אוחז בשולי גלימותיהם של המלומדים בעת שהרצו ממחקריהם ועבודתם המשותפת. חלק מאותן הרצאות הפכו למאמרים בספר, ולכל אחד צורף מאמר תגובה באותו ענין. המאמרים עוסקים בסוגיות של חינוך דתי. מה מקור הסמכות של המחנך, כיצד הוא מצדיק את השימוש שלו בטקסטים כאשר לפעמים הוא בוחר מתוך השפע בחירה סלקטיבית ולעתים הוא נדרש למקורות שעלולים להיחשב סותרים את עיקרי האמונה. כיצד הוא יוצר סמכות עתיקה כשדבריו הם מחודשים? כך למשל עוסק מיכאל הד במאמרו "חנוך לנער על פי דרכו: חנוך לסמכות או חינוך לאוטונומיה? תרגומים, פרשנויות ודרשות באנגליה בעת החדשה המוקדמת כמקרה מבחן". הד סוקר את הפרשנויות השונות לפסוק, שהיום אנחנו רואים אותו כקריאה חינוכית להדרכה אישית המכוונת לכל חניך על פי נטיות לבו ובמהלך הדורות היו שקראו אותו אחרת. (אם בחינוך ואוטונומיה עסקינן, ארשה לעצמי להעיר שהתרשמתי ממידותיו של פרופסור הד, שאינו מצעירי הצאן. פרופסור הד  מכבד את תלמידו ד"ר אסף בן טוב שזה לא מכבר השלים חוק לימודיו ומכנה אותו בענווה"עמיתי"). עמנואל אטקס כותב על ר' שניאור זלמן מלאדי כמחנך, ומורתי תמר אלאור במחקר קטן משלה מראה כיצד תורתו של ר' שניאור זלמן מלאדי מוצאת לה נפשות בקרב נשים בעת הזאת ממש. גם ידידי הרב ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי היה שותף באותה קבוצה והוא כותב על עלייתן לישראל של ישיבות המוסר "סלובודקה" ו"נוברדוק" בתחילת המאה הקודמת. ברוך שוורץ מנתח דרך לימוד בחברותא ושואל על עצמאותם הרעיונית של הלומדים מול מקורות ישנים ורבנים חדשים יחסית. ויש עוד כל טוב בספר הזה.

ואם דיברנו על חינוך ודת, צאו ועיינו בספר "רב בעולם החדש – עיונים בהשפעתו של הרב יוסף דוב סולבייצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית" שנכתב על אחד מגדולי המחנכים שעמדו לעם היהודי בדורות האחרונים. הרב שהסמיך רבנים רבים והיה בין החשובים בכינון היהדות האורתודוקסית המודרנית.  הספר עב הכרס (546 עמודים)  שערכו יחדיו אבינועם רוזנק ונפתלי רוטנברג, יצא בשיתוף עם מכון ון ליר והוא מבוסס על הרצאות שניתנו בכנס שנערך לציון מאה שנים להולדתו של הרב. (1903-2003 ). הספר נחלק לשני חלקים וכל חלק לכמה שערים. החלק הראשון "פילוסופיה ועיון ביקורתי", ובתוכו "עיונים בין תחומיים","משמעויות תרבותיות", ו"המאבק על דמותו של הרב סולובייצ'יק". החלק השני הנקרא "גבולות הקהילה וחינוך – מעיון למעשה" מדבר על "קהילות בתהליכי שינוי" ,"גבולות בעולם מערבי פתוח: פנים וחוץ", ו"בשיח ובמעשה הציבורי". כל חלק כזה מורכב מארבעה או חמשה מאמרים. הספר מסתיים בדבריה של טובה ליכטנשטיין , בת הרב, על אביה ועולמו מנקודת מבטה האישית. "רב בעולם החדש – עיונים בהשפעתו של הרב יוסף דוב סולבייצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית" מבקש לעמוד על הבטים שונים ומגוונים בהגותו, דרכו הלמדנים ופעילותו הציבורית, ונוגע כמעט בכל נושא אפשרי, מעיסוק ב"מטה הלכה" במחשבתו, דרך שורשיו הפילוסופיים, אל מקומו בהגות החוץי הודית עד לשאלת עמדתו בסוגית פשרות טריטוריאליות בהסכמים עתידיים. אין זה ספר לקריאה "מכריכה לכריכה" בשל הגיוון הרב בגישות ובנושאים, אך הוא מצליח ליצור בסיס לעיון ודיון בדמותו המורכבת של הרב סולובייצ'יק, שמעבר לים נקרא בפשטות "הרב", וכאן בארץ הקודש לא הצליחה כל כך דרכו.

ואם עסקנו בפילוסופיה של ההלכה במחשבתו של הרב סולבייצ'יק, נשים פעמינו אל הספר   "הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי" שערך אבינועם רוזנק. כמו הספר הקודם, גם ספר זה יצא לאור בשיתוף מכון ון ליר והוא מבוסס על כנס אקדמי שנערך בנושא בשנת 2004 . רוזנק, במבוא לספר מבקש להכניס את תחום ההלכה תחת כנפי  "מחשבת ישראל". כשלעצמי אני תוהה מה אי אפשר להכניס תחת "מחשבת ישראל" – מחז"ל דרך הרמב"ם ועד לאייזיק אסימוב, שגם הוא היה מבני עמנו. אבל רוזנק מכוון למחקר האקדמי, שעד היום לפחות עסק ב"קבלה, הגות ופילוסופיה יהודית". הספר "הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי"  עוסק בעיקר בפילוסופיה של ההלכה ומסביר עקרונות יסוד המובילים לפסיקה ולדפוסי פסיקה. ההנחה, בבסיס הדיון בהלכה, במפורש אצל רוזנק, ובמשתמע אצל רוב הכותבים בספר היא שיש תחום מחוץ למה שנהוג לכנות הלכה המשפיע עליה, בין אם נראה אותו כחיצוני ממש להלכה או כתשתית רעיונית הנמצאת בבסיס פעילותו של הפוסק.  כפי שאומר רוזנק , המצדד בגישה השנייה – "המחקר המטה-הלכתי מניח שלכל פסיקה וכתיבה הלכתית יש פילוסופיה המונחת בבסיסה, וגם אם בעלי ההלכה יכחישו זאת, אין הלכה ללא פילוסופיה. יש רק הלכה שהפילוסופיה שלה לא נחשפה" (עמ' 24). הספר כולל ארבעה שערים. "חברה מגדר ומשפט", "פילוסופיה, פילוסופיה של המדע ולשון", "הרמנויטיקה, פנומנולוגיה ופסיכולוגיה". הספר נחתם ברב שיח על "ערכים, השקפת עולם ושינוי חברתי".

מחשבות על סמכות,רבנים וחינוך דתי להלכה ולמעשה

קשה לי לקבל את הנחת היסוד של "הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי" ומתוך כך אבקש לדון מעט בשאלת מקומה של ההלכה  בימינו, ולחשוב על סמכות וחינוך דתי.

האמירה שציטטתי לעיל, לפיה לכל פוסק יש פילוסופיה תשתיתית המונחת בבסיס פסיקת ההלכה שלו, בעייתית ולא רק בגלל שהיא מניחה קוהרנטיות של העצמי, שזו תפיסה מאוחרת ולא נטולת קשיים.  ואומר בשינוי קל של דבריו  כי  "המחקר הסוציולוגי מניח שלכל פסיקה וכתיבה הלכתית יש סוציולוגיה שבתוכה היא משוקעת, וגם אם בעלי ההלכה יכחישו זאת, אין הלכה ללא סוציולוגיה,יש רק הלכה שהסוציולוגיה שלה לא נחשפה" . במונח "סוציולוגיה" כמשפיעה על הפוסק, כוונתי לדרך בה פועלת חברה על פי הנחות ומסקנות מהדיסציפלינה עצמה, ולא ל"מצב החברתי"  שברבות הימים קיבל את שמה של הדיסציפלינה החוקרת אותו. (כמו שקרה לביולוגיה, לפיזיולוגיה ולתיאולוגיה). רוצה לומר –סוציולוגיה היא מפתח להבנת ההלכה לא רק במובן הפשוט, שלא לומר פשטני, שלנוכח תמורות העתים עשויים הפוסקים להגיב אחרת כמו במאמרו של ניסן רובין "תיאוריות סוציולוגיות-אנתרופולוגיות כמסגרת לפרשנות טקסטים" בו הוא מציג את המתודולוגיה שנקט בסדרת ספריו,  אלא במובן העמוק. הפוסקים עצמם משוקעים בתוך התרבות, ומקומם כפוסקים אין לו משמעות ללא הקשריו החברתיים. רחל גורדין נגעה בנושא זה, במאמרה "השפעת התמורות המגדריות בשיח הדתי על השיח ההלכתי" אך לטעמי לא פיתחה אותו מספיק. ההנחה הפילוסופית שבבסיס הספר מכוננת את הסובייקט הפוסק כאוטונומי במובן החמור, מחוץ לכל הקשר חברתי. כביכול  יש חברה והפוסק מתבונן בה מבחוץ, שוקל ובוחן ואז מחליט כיצד לפסוק. אין זה  תיאור המצב כפי שהוא, ולכל היותר יכול להיחשב להמלצה נורמטיבית, שאף היא אינה בת ביצוע. פסיקה היא מעשה חברתי המתבאר בתוך הקשר חברתי, גם בתוך קהילת הפוסקים, וגם בתוך החברה הכללית יותר בה הם פועלים. כל פוסק  בזמנו ארוג בתוך רשת של הקשרים חברתיים, מוסדיים. ואין "חוץ חברה", ודת אין לה משמעות ללא חברה בתוכה היא פועלת. אני יודע שאצל חלק גדול מהפוסקים התודעה אחרת, והם תופסים עצמם לעתים כחוליה בשרשרת הדורות שאין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה, אבל גם זו הבניה חברתית, המשקפת אצל הפוסק את הערכים והאתוס המקצועי של "קהילת הפוסקים" שאליה הוא מתייחס.

מנקודת מבטו צודק הרב אריאל (מצוטט במבוא) כשהוא אומר "מטה הלכה – מתה כביכול ההלכה", והחשש מ"מדרון חלקלק" יש לו על מה שיסמוך. כי ברגע בו מתחילים לתהות מדוע פסק הפוסק, מתערערת סמכותו ובתוך כך סמכותה של ההלכה שעברה איש מפי איש במורשת הדורות. אריאל פיקאר במאמרו "שיקולים מטה – הלכתיים ביחס לשימוש בטכנולוגיה בשבת" טוען כי הפוסקים בתחילת המאה הקודמת ידעו שחשמל אינו באמת אב מלאכה, או בכלל מלאכה, ומצאו דרך דחוקה לאוסרו כדי לשמור על טיבה וטבעה של השבת. הם התירו, מספר פיקאר,  לשימוש בחשמל לצרכים אחרים, כמו מכשיר שמיעה לחרשים מאחר שאינם פוגעים ב"שבת" כתפיסה. ומכאן ישאל השואל, איפה הגבול. האם לקרוא בספר אלקטרוני בשבת יהיה אסור, או שנתיר אותו כמו שהתיר הרב עובדיה לקרוא לאור החשמל, שלא ירבה ביטול תורה?

ישנם כאלה המבקשים לשוב ל"אמיתה של תורה" לחזור אל הראשונים, במשמעותם ההלכתית או הפשוטה ולמצוא סעד לדברים המחודשים. מערערים על סמכותם של האחרונים, וטוענים שפסיקותיהם היו אחרות לו רק היו מגלים את אותו כתב יד מהגניזה הקהירית או זה שנשתקע בכריכות הספרים באוקספורד. גם אלה לא פטורים מהשאלה מניין לכם זאת. לא בגלל התשובה האורתודוקסית ה"קלאסית" ששכינה שרתה על האלמנה והאחים ראם, ומה שמשמים רצו שנקבל הוא חלק מהשרשרת הדורות ומה שנידח, נידח. אלא מתוך התהייה – מנין קמה ועומדת לכם הסמכות לבחור בזה ולדחות את זה.

הספר "הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה" מניח את קיומה של ההלכה כאובייקט למחקר, דן בהרחבה בסובייקט הפוסק ועולמו, אך מתעלם כמעט לגמרי מהקהל אליו פונה הפוסק ובתוכו הוא יושב. הספר משמר את ההבניה של הפוסק כמרכז השאלה ההלכתית. גם בדיון המסכם מצפה פרופסור רביצקי לפוסק שיהיה מנהיג, שיוביל בפסיקותיו את הדור אל הדרך אשר ילכו בה. לטעמי זו ציפית שווא, ולא רק בשל תפיסתם העצמית של הפוסקים וגם לא בגלל ההבנה שפוסקים אינם יכולים להיות מהפכנים בשל השתייכותם לממסד הדתי, ובתור שכאלה הם נדרשים להיות קונפורמיסטים, וגם אם פה ושם ישנם מהפכנים דתיים, אבל הם החריגים לא הכלל. זו ציפית שווא בגלל הסביבה הרעיונית והתרבותית בתוכה הם ואנחנו חיים. בעולם בו הערך החשוב הוא אוטונומיה אישית, המחשבה שאדם אחר, נשוא פנים ככל שיהיה – יקבע עבורי מה אני אעשה בשכבי ובקומי, ובמה אעסוק בלכתי בדרך – כבר אינה מתקבלת על דעתם של רבים מהאנשים. בכך אין הבדל אם המוטיבציה היא דמותה של השבת או שילובה של האישה בבית הכנסת, או שמירה על כבוד המשפחה ופתרון בעיית הרווקות בביצה – מה מקור הסמכות של אותם רבנים ופוסקים? מה מקור הסמכות של ה"הלכה" בתור קורפוס חוקים קונקרטי ומה שיותר משמעותי, כהשקפת עולם מחייבת.

האמירה "לא בשמים היא" מהמעשה הנורא בתנורו של  עכנאי כבר אינה מספיקה להקים סמכות אנושית אבסולוטית בעת הזו. גם המונחים החדשים יותר של "דעת תורה" או "שכל של תורה" או השכינה ששורה על תלמיד חכם כשהוא פוסק, מתפרשים כאפולוגטיקה לכל היותר. אם סמכותו של הרב נובעת רק מהתורה הרבה שלמד, שוב אינו אלא טכנאי של הלכה, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות, ולא ממנו נצפה שיוביל או ינהיג.

ולכן – שלא כמו הרב אריאל, אי אפשר להסתפק בפתגם מחודד ולקוות שאיש לא ישים לב. הבעיות לא תעלמנה מאליהן. היום, עדיין ממשיכים לחנך ולגדל כך תלמידים בחינוך הדתי לאומי, ובוודאי בחינוך החרדי. כשכל השאר מזמן איבדו את הקשר להלכה כמוקד של זהות, וכפרקטיקה של חיי היום יום.

איני יודע עד כמה זמן יצליחו להשאיר כך את תלמידיהם. אולי לתמיד, גם האיימיש קיימים עד עצם היום הזה. ויוכלו מחנכי הדורות הבאים, כמו אלה  שלימדו אותי בישיבה התיכונית לטעון שהחילונים יש להם רק חול וחול בעולמם, אבל אני מסופק עד כמה זה יכול להחזיק מים, וגם לשכנע את המשוכנעים עלול להיות קשה יותר ויותר.  ולא, לא השאלה "אורתודוקסיה לאן"  מטרידה אותי, וגם לא מה הגבולות בהם נמצאים "האורתודוקסים"  ואת מי נשאיר בחוץ. אני מסכים עם דבריו של יואב שורק שאי אפשר להשליך באחורי גוונו את ההגיון, אך שלא כמו שכתב בסדרת המסות שלו, לטעמי השאלה כרגע אינה היא האם "אנחנו" מדומיין כלשהו צריכים לתת לגיטימציה ל"אחר" יהודי במדינת ישראל ומחוצה לה. השאלה עמוקה יותר, מה התשובה שניתן לעצמנו, שניתן כל אחד לעצמו, לנוכח המחשבות וההבנות המתחדשות ובאות לעולם.