מחיר הקוטג' מחיר הקוט"ש

בפוסט האחרון שלי כתבתי הערה קצרה כנגד מאבק הקוטג'. פנה אלי ידידי ה.א. ואמר – תסביר. מה יש לך נגד קוטג'.  ובכן, אני לא תומך במאבק הזה ולא בגלל שהוא חלבי, ולא מאחר שהוא בפייסבוק. ולא שיניתי את דעתי למרות שנראה כאילו הוא מצליח.  יש לי כמה סיבות. הראשונה שבהן היא שהתמקדות במחיר הקוטג' כשלעצמו, היא שטחית. קודם כל בגלל שאדם יכול לחיות את חייו היטב ללא גבינת קוטג', פארודיות פייסבוק נוסח "לא קונים אייפד 2  חודש" ואחרות קצת יותר בוטות ביטאו את הרעיון הזה בהצלחה. אפשר גם לחיות ללא חלב בכלל, טבעונים עושים את זה שנים.

הנקודה המרכזית שמפריעה לי במאבק הזה, שנמצאת גם במה שמתפתח עכשיו סביבת רפורמת הקווים בגוש דן (אגב, אני מעריץ את נהגי האוטובוס בגוש דן שמצליחים להגיע מנקודה לנקודה שם בלי ללכת לאיבוד בדרך ואפילו זוכרים תמיד איפה מתחילה גבעתיים ונגמרת בת ים), היא אחרת.

מפריעה לי ההבניה של "מאבק צרכני", כפי שהיא מופיעה ומתבטאת כאן.  אנחנו הצרכנים נאבקים על זכותנו לקבל תמורה ראויה לכסף שאנחנו משלמים, ולכן באמצעות כיסנו אנחנו נכה (מישהו או משהו) בכיס שלו. זו זכותנו הטבעית, ויש שיאמרו אפילו חובתנו להיות "צרכנים נבונים". שיח הצרכנות הוא בעייתי מכמה וכמה טעמים. הראשון שבהם הוא היותו שיח מדיר. מי שאין לו כסף בכיסו אינו יכול להצטרף למאבק. אתה לא יכול להחרים מוצר שממילא אין לך כסף לקנות אותו גם אם יוזל בעשרים אחוז. בתור שכזה הוא מאבקם של אנשי המעמד הבינוני, אלה שגם כך נתפסים בשיח הציבורי כ"אנחנו" המשמעותי שבכלל יש לעסוק בו. אלה הבעיות שכביכול מטרידות את "הישראלי" המדומיין, שחי במרכז הארץ משלם מסים והולך למילואים. הצרכן הזה הוא הדובר הלגיטימי, וההצדקה למיקומו כדובר היא היותו זה שמניע את גלגלי הכלכלה, בלעדיו יקרוס הכול, ואקט הרכישה הוא זה שנותן לו את הסמכות וההצדקה לתבוע תביעות. למי שאין הפרוטה בכיס, אין זכות להצטרף למאבק מאחר שהוא לא נמצא במערכת היחסים שבין המוכר לקונה, ובכלל מחוץ למערכת היחסים הכלכלית הראויה, בין אנשים שמוכרים מרצון לקונים מרצון.  על פי הנחות היסוד הגלומות ב'מאבק צרכני', הצרכן יכול להיאבק כי הוא זה שמספק למוכר את עילת קיומו ועליו הוא נשען, מערכת יחסים כזאת מוציאה החוצה ומשתיקה את חסרי היכולת הכלכלית, לא רק בגלל העדר הנגישות שלהם לאמצעי תקשורת, אלא מוסרית. אין לכם זכות להתערב, אומרים כביכול יוזמי המאבק. זה לא ענין שלכם. השימוש בפרקטיקת החרם הצרכני ככלי להשפעה ושינוי זמין רק לחלק מהאנשים חלק מהזמן. חרם צרכני, יכול להיעשות רק בזירת הקניות של המוצרים שאפשר להסתדר בלעדיהם, או על ידי אלה שיכולים לבחור בחלופות אחרות. מי שרוצה למחות על איכות וזמינות בתי החולים בפריפריה לא יכול להימנע מביקור בחדר מיון אם דורסת אותו משאית. בעלי הממון יכולים לוותר לפעמים על קוטג' או שניים, ואם צפוף להם בחדר המיון, או שלא מתאים להם להיפגש עם מתמחה שלא ישן כבר 26 שעות, הם יכולים לרכוש את זמנו של מנהל המחלקה שיבוא לבקר אותם בביתם.

השיטה הקפיטליסטית של זמננו כבר אינה מבוססת על שוק שבו יצרנים מציעים למכירה את מרכולתם, ואנשים שקולים בוחרים האם לקנות ואם התמורה שווה למחיר. הוא מעולם לא היה באמת כזה, אבל מה שחשוב יותר להדגיש הוא שהצריכה היום היא בהכרח של עודפים שאינם נחוצים. הכלכלה לא מתבססת על מכירה של מוצרים נחוצים, אלא על ייצור של שירותים ומוצרים ויצירת צורך בקרב מי שמזוהה כצרכנים פוטנציאליים.וכך, בימים בהם אנשים מעדיפים לחסוך, או שסתם אין להם מצב רוח ללכת לקניון  כי בדיוק נהרגו בסביבה שלהם כמה אלפי אנשים, או שיורד גשם מדורי הכלכלה מזהירים מפני מיתון מתקרב. חייבים להמשיך לקנות כל הזמן, אחרת הכל יקרוס.ולכן החרם הצרכני,מחזק את הווית הצרכנות ומשרת למעשה את האינטרסים של המוכרים, גם אם מצמצם בטווח הקצר את הכנסותיהם. היא מפחיתה את אנושיותם להיבט אחד, רכישת מוצרים. המלחמה על הקוטג' מזכירה לי סרט פרסומת אחד משנות השמונים, קפיטליסטי ומיזוגני כמקובל, בו שתי נשים נאבקות על מעדן חלב כלשהו. (לא אזכיר אותו בשמו, אם תרצו, תחפשו, וגם המחיר שלו עלה מאד בזמן האחרון, כך אומרים). זוהי רדוקציה של האדם ל"צרכן". מכלול ההויה שלו, טעמיו אהבותיו ותאוותיו כולם מתנקזים ומתרכזים אל אותו רגע קסום בו הוא מוציא מכיסו את כרטיס האשראי ורוכש משהו. שבדרך כלל הוא לא צריך אותו, אבל העונג ברכישתו שווה את כל שעות העבודה שהוא משקיע כדי להרוויח את הכסף הדרוש. אם אין לו עכשיו, זה לא בעיה, תמיד יהיה מי שילווה לו כסף כדי לממן עכשיו את מה שהוא רוצה לקנות. גם המונח "צרכנות" הוא כוזב, ולא בגלל המשחק המילולי המתבקש שצרכנים קונים מה שהם לא צריכים, אלא כי באמת רוב המוצרים לא "נצרכים" אלא נערמים מאחר שאין להם שימוש מעבר לקנייתם.   

ואריאציה אחרת לשיח הקלוקל הזה הוא "יחסי ספק לקוח". ההורים בבית הספר רואים את המורים כספקים, העבריינים הם הלקוחות של "מערכת המשפט" שצריכה להפיק מוצרים ראויים ותקינים, במחיר שווה לכל נפש. לטעמי בית הכנסת והמקווה הם מקומות קדושים, בהם האדם מתפשט מהוויתו הגשמית ומתחבר אל הטרנסצנדנטי, או מתחטא לפני בוראו, כל אחד לפי טעמו. אך הם הפכו להיות  אתר לאספקת "שירותי דת" שספקים צריכים לתת להם אותם,במחיר נאה וברמה המתאימה ליכולת הקניה שלנו.  שיח ספק-לקוח חודר למקומות העבודה, ומחלקת השיווק היא "הלקוח הפנימי" של מחלקת ההנדסה, או להפך. והטירונים או ההורים שלהם הם הלקוחות של המ"מ.

אני רוצה לראות את עצמי כאדם שלם, לא רק כנקודה בתוך מארג של קניה ומכירה אינסופיים. ולכן, אני מבקש להעמיד את הדברים על רגליהם, מחדש. הזכויות הבסיסיות שלנו נובעות מעצם היותנו אנשים ונשים. יש לנו עמדה נוספת ומחייבת כחברים בקהילה, המקימים בשמנו מוסדות שיפעלו כסוכנים של החברה כולה. כאזרחים במדינה,  שיח אזרחי מכיל בתוכו פוטנציאל להיות עמוק יותר. הוא לא יעסוק רק בשאלת המחיר הסופי של הקוטג' אלא ישאל על מבנה משק החלב. מהמשק כפשוטו ועד ל"משק"  המטאפורי. יתהה על  העדפת מיסוי ישיר על פני מיסוי עקיף, יחשוב על מדיניות של קרטלים, והגנה על חקלאים וחקלאות. ההתמקדות בחוליה אחת בשרשרת, היא שטחית ומטעה. ובכל מקרה, בין אם תתמכו בפיקוח על מחירים או בהסרתו, השלטון והזכות להשפעה על מה שקורה בו, הם שלנו ולמעננו לא בגלל שאנחנו קנינו אותו, אלא בגלל שהוא שלטון העם למען העם. זכותנו וחובתנו לפעול בשדה הפוליטי חברתי, כל אחד על פי אמונתו והשקפת עולמו בגלל המחויבות הכוללת שלנו לחברה ולקהילה, לא לכרטיס האשראי.