את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שכתב דגלאס אדאמס, קניתי בחנות ספרים משומשים כדי לשפר את האנגלית שלי. הבנתי שמדובר בספר מדע בדיוני, ולא ידעתי אז שספרי מדע בדיוני הם המקום המאתגר ביותר ללימוד אנגלית בגלל נטיתם הבלתי נשלטת להמציא מלים שאינן במילון. אז ידעתי אנגלית אפילו פחות ממה שאני יודע היום, וקראתי את העמודים הראשונים עם מילון צמוד ובחוסר הבנה חלקי. הגעתי עד למשפט המופלא על החלליות הצהובות שהיו תלויות באוויר ממש כפי שלבנים לא, ואז הנחתי אותו בצד וקראתי את התרגום לעברית. הספר הצחיק אותי למדי, והיו בו המון ציטוטים שימושיים ותובנות מועילות. עד היום אני נוהג להסביר מדוע אני לא אוהב "דוחות מנהלים" באמצעות הסיפור על התשובה המלאה לשאלת החיים היקום וכל השאר. שימוש רב אפשר לעשות גם בדו-שיח המופלא:
-ארתור דנט: "בזמנים כאלה, כשאני תקוע בפתח אוויר ווגוני עם אדם מביתלג'וז, עומד למות מחנק בחלל העמוק, בזמנים כאלה אני מצטער שלא הקשבתי למה שאמרה לי אמי כשהייתי צעיר."
-פורד פרפקט: "למה? מה היא אמרה לך?"
-ארתור: "אני לא יודע. לא הקשבתי."
קראתי גם את כל ההמשכים. "המסעדה שבסוף היקום", "החיים היקום וכל השאר", "היו שלום ותודה על הדגים" והחלק החמישי והאחרון "לא מזיק ברובו". שאכן היה לא מזיק ברובו. ובסוף קניתי מהדורה חגיגית של הטרילוגיה בחמשה חלקים, בשביל הבן שלי, שילמד אנגלית.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי עכשיו, שלשים שנה אחרי שיצא לאור ה'מדריך' המקורי, מתפרסם ספר חדש בסדרה. לא, דוגלאס אדאמס לא חזר הנה מהיקום החלופי בו הוא לא מת בשנת 2001, מישהו אחר כתב את זה. וכך מעיד הנחתום על גיסתו:
ועוד משהו… מאת אוֹאן קוֹלפֶר הוא הספר השישי, הכי פחות צפוי והמשמח מאוד בסדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, אחת הסדרות האהובות והמצחיקות בתולדות הספרות הבריטית ובכלל. ראה אור בבריטניה במלאות שלושים שנה להופעת הספר הראשון בסדרה. מחברה, דאגלס אדמס, התכוון לכתוב את הכרך השישי, אבל הלך לעולמו בטרם עת. לפיכך התבקש הסופר אואן קולפר, מחבר הסדרה לנוער "ארטמיס פאול", לשגר שוב את ארתור ופורד פֶּרפֶקט למעמקי המרחב והזמן.
(כיתוב על גב הספר)
כששמעתי על יציאת הספר לאור היה לי ברור למי פונה הספר הזה. האם לישישים שכמותי שיקראו אותו בשל הנוסטלגיה? האם הוא מיועד לקוראי מדע בדיוני צעירים שלא קראו את המדריך וישבו ויקראו חמשה ספרים לפני שיגיעו לששי? יש כאלה שיחשבו שלכתוב ספרים חדשים כהמשכונים למחברים שנפטרו זו עזות מצח במקרה הטוב ופשע תרבותי בדרך כלל. רולאן בארת, לעומתם, יטען שהמחבר מת מזמן, ואין בכלל טעם לדיון הזה. כך או כך, כשקיבלתי אותו לסקירה, יחד עם מהדורה ערוכה מחדש של התרגום המקורי ל'מדריך' קראתי את שניהם באין מכלים. המהדורה הערוכה מחדש הייתה בסדר, חוץ מהתמורה בשמו של זאפוד ביבלברוקס שהיה פתאום לזייפוד,שם שמתאים יותר לחברים בבית הכנסת של סבא שלי מאשר לנשיא הגלקסיה אבל מילא. והספר החדש? תראו מה כתב הגארדיאן על גבו:
"הישג אדיר. קולפר הצליח במשימה כמעט בלתי אפשרית. הוא נאמן להומור של אדאמס, וחשוב יותר, גם לקצב שלו… אבל אינו חושש להפגין את השנינה הפרטית שלו, את פתיתי הקונפטי של ההיגיון המורכב שלו עצמו. זו יצירה של סופר בעל דמיון פורה שממריא אל על"
הספר הוא אכן הישג ביחס למטרתו, לכתוב ספר כמו אדאמס. אואן קלפר נכנס לנעליו המשומשות, לבש את החלוק, נטל את המגבת מהפינה וישב וכתב את החלק השישי, ממש כאילו דוגלאס אדאמס בעצמו ישב וכתב את הכרך הזה. הוואגונים פה, האיש עם שני הראשים שם וטריליאן בשלל דמויותיה הבלתי מסתברות הגיעה, וגם העכברים לא נעלמו לשום מקום כמעט. אואן קלפר הצליח ליצור ספר שגם בלי לשתות כוס או שתיים של ג'נקס ישן אפשר לשייך אותו לסדרה המקורית.
למה הצליח קלפר במשימה? התשובה פשוטה, סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה" הייתה למרבה הצער ספר אחד שנמתח ונמשך הרבה יותר מדי זמן, עד שהפך בסופו של דבר מרעיונות שנונים ופארודיות חביבות על אנגליה של סוף שנות השבעים למניירות סגנוניות ותו לא. ומניירות סגנוניות קל לשכפל עד קץ החיים, היקום וכל השאר. אולי אני זקן מדי לזה, אבל הספרים האחרים, מהשלישי והלאה אינם אלא שכפול עם עלילה בלתי מסתברת והתחכמויות אינסופיות על רעיון אחד, נחמד ומשעשע אבל מוגבל ביכולתו להחזיק סדרה שלמה. קלפר הרשה לעצמו להפוך אירועים ודמויות שהופיעו בספרים הקודמים, ולהאיר אותם באור אחר לגמרי, אך את זה עשה אדאמס בעצמו באופן שהיה מותח ומשעשע בשני הספרים הראשונים, סביר בשלישי, ומביך בחמישי. לזכותו של קלפר יאמר שחובביו של אדאמס ימצאו פה ספר שלא מבייש את סדרת הספרים, ובוודאי טוב יותר מהאחרון. קלפר מעדכן את הבדיחות לאירועים שהתרחשו מאז,ולרוח הזמן, הוא מדבר גם לאלה שלא היו כאן בשנים שהמקורי נכתב, ואפשר גם אם לא מומלץ, לקרוא אותו כשלעצמו. הוא מצחיק במידה, מתחכם במידה, ויש בו הרבה גבינה.
ושיר
אין לאנשים כבוד, או גבול? מחר יהיה המשך למלחמה ושלום ומחרתיים לדוד קופרפילד.
האם מותר לקרוא לכתיבת המשך לספר לאחר מות הסופר – נקרופיליה?
למלחמה ושלום לא יהיה המשך. אף אחד לא קרא את זה עד הסוף.
יש לדאגלס אדמס ספר לגמרי אחר. מצאתי אותו פעם בחנות ספרים במדף של ספרי הטבע והתכוונתי להחזירו למדף המתאים בחנות – ולהפתעתי גיליתי ספר שלו על בע"ח בסכנת הכחדה.
ספר מופרע ומצחיק כמו שרק דאגלס אדמס יכול לכתוב. הוא צוות לביולוג.
ספר מקסים…
ואני לא זוכרת את שמו..
הספר נקרא "סלמון הספק".
לא "הזדמנות אחרונה לראות"?
עיני דרורים
את צודקת, גלעד טועה. סלמון הספק זה אוסף מכתביו לאחר שנפטר, הזדמנות אחרונה לראות זה רשומות שהוא כתב בעקבות מסע צילום בע"ח נכחדים, בשליחות הבי.בי.סי.
תודה. באמת היה לי ספק בענין הסלמון. (ואני בכלל צמחוני)
אני מבין שזה ציטוט מגב הספר, אבל זו טעות חוזרת ואחרי שלושים שנה הגיע הזמן לשים לה סוף – השם של פורד זה prefect, כשם דגם פורד פופולרי בבריטניה, לא perfect. פורד הגיע לכדו"א וחיפש שם שיהיה "לא בולט", ולכן בחר בשם של מכונית נפוצה…
אתה צודק כמובן.
על גב הספר הסגול נמצא מתחת לאות ר', כמו שצריך. באתר ההוצאה, משם העתקתי את הטקסט, הסגול נדד אל מתחת לפ'. אירוע בעל הסתברות נמוכה במיוחד, בוודאי תסכים איתי.