שובי שובי השולמית

לירון ביקש ממני לדבר על סיפורי אהבה בתנ"ך, לכבוד ט"ו באב. אז דיברתי על השולמית, ונזכרתי גם בסבתא שלנו מנוחתה עדן.

פתחתי בשיר השירים, שהוא אמת ובתמים השיר של כל השירים.  אצלנו בבית הכנסת קוראים אותו כל שבת בין השמשות, ואין זמן יפה מזה לחשוב על הדוד והרעיה שחומקים ונעלמים זה מזה. ר' עקיבא אמר שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים. במסורת הוא מתפרש כמשל ליחסי כנסת ישראל עם הקדוש ברוך הוא, ואפילו כועסים קצת על מי שמעז לקרוא אותו כפשוטו, או להלחין אותו ולשיר. אני אומר שגם לשיטתם הזעופה, אם השתמשו באהבת הדוד לרעיתו כמשל ליחסי האל עם העם, הרי שזה מספיק חשוב. יש הרבה מאד פרשנויות מה בדיוק מסופר שם. מי הדוד ומי הרעיה גם ברובד הפשוט יותר. אני לא חושב שזה בהכרח חשוב, מספיק להתענג על המלים הנצחיות.  הרבה שירים נכתבו בעקבות שיר השירים, אך אין שיר יפה כמותו. מאיר אריאל, הגדול מכולם, ידע להלחין את שיר השירים כפי שהוא, בלי להאריך ובלי לקצר ולחבר פסוק שלא כצורתו.

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת, הַמַּחֲנָיִם.  ב מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ–כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן.  ג שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.  ד שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה.  ה צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים–אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.  ו רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן:  מֶלֶךְ, אָסוּר בָּרְהָטִים.  ז מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ–אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים.  חזֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת.  ט אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.  י וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. יא אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ.

דיברנו על שיר, ועכשיו תתן סיפור. אני רוצה לדבר על אברהם ושרה. נכון , כולם אוהבים לדבר על יעקב ורחל, ולאה שבצד. סיפר דרמטי הרבה יותר, עם תהפוכות ורמאות ומוות בדרך לבית לחם. אולי זה ענין של גיל, אבל אני מעדיף את אברהם ושרה. לא אהבה בת עשרים, אלא הרבה יותר מזה.  שרה היתה בת מאה עשרים ושבע כשנפטרה, לא מעט זni הם היו ביחד. המקרא מקצר ומשאיר לנו להשלים בדמיוננו מה בדיוק אמר הוא לה uהיא לו, שם באוהל, כל השנים הללו.

בצלו של הציווי "לך לך מארצך וממולדתך", עם האמונה העקשת למרות כל מה שקורה. אבי האומה שאין לו ילדים. הרבה שנים הם היו ביחד, ורק בגיל תשעים התחילו לחשוב על ילדים. שרה אמנו מזכירה לי את סבתנו נדרה, שנפטרה בגיל מאה וחמש, יושבת על הספה ומנהלת את הכל, וצוחקת. וכך, כשמגיעה הבשורה "ותצחק שרה בקרבה". ואפילו אלוהים כביכול, משנה מן האמת, שומר על שלום בית שלא יעלב אברהם הזקן.

ואחרי הכל עם הגר וישמעאל, עקדת יצחק, ולא נשכח את אבימלך והסיפור על "אמרי נא אחותי את", הסוף מגיע במלים הקצרות שמביעות הכל במתיקות העצב הנפלא  –

וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ.