מלים של שלג. על הספר בראי השפה שכתב גיא דויטשר

את הציטוט שאביא כאן, בוודאי תזהו, שמעתם עליו לא פעם, למרות שיש להניח שלא קראתם אותו מעולם. זהו הסיפור המופלא על האינואיט והשלג.

בהופי יש שם עצם אחד המציין כל דבר או דמות שעפה, מלבד ציפורים – שהם סוג אשר מצוין באמצעות שם עצם אחר. לגבי שם העצם הראשון ניתן לומר כי הוא מציין את המחלקה (ממע-צ) – מחלקת מעופפים מלבד ציפורים. ההופי קוראת למעשה לחרקים, למטוסים ולטייסים באותה מילה, ואינה חשה בשום קושי בעשותה כך. המצב מכריע, כמובן, בכל בלבול אפשרי בין חברים שונים לגמרי במחלקה לשונית רחבה, דוגמת מחלקה זו (ממע-צ). בעבורנו, מחלקה זו נראית רחבה וכוללנית מדי, אך כך תיראה לאסקימואי המחלקה שלנו "שלג" (snow). יש לנו אותה מילה לשלג נופל, לשלג על הקרקע, לשלג נוקשה כקרח, לשלג בוצי, לשלג נישא ברוח – ללא תלות בסיטואציה. עבור אסקימואי, מילה חובקת-כל זו כמעט שאינה עולה על הדעת; הוא יטען כי שלג נופל, שלג בוצי, וכן הלאה, שונים באופן חושני ואופרציונלי, הם דברים המצריכים התמודדות שונה; הוא משתמש במילים שונות בשבילם ובשביל סוגים אחרים של שלג. האצטקים אף מרחיקים לכת מאתנו בכיוון השני – בכך ש"קור", "קרח" ו"שלג" מיוצגים אצלם כולם במילה בסיסית אחת עם סיומות שונות; "קרח" היא צורת שם העצם; "קור" היא צורת התואר; ואילו "שלג" מצוין כ"ערפל קרח".

(עמ' 91)

הציטוט המובא כאן הוא מתוך המאמר "מדע ובלשנות" שכתב בנג'מין לי וורף (מאנגלית: דניאלה אייזנברג, מובא בספר "שפה מחשבה מציאות" שערך יאיר אור, הוצאת אוב- ז.ע.פ. תל אביב, וגם כאן).  כולם יודעים להגיד ש"לאסקימואים יש שלושים מלים לתיאור שלג" . וורף, אגב, מדבר על שלש. כך או כך, מאחורי האמירה הזו, שמרוב ציטוטים כבר הפכה שכבר כמעט לקלישאה, ניצב הטיעון לפיו  השפה בה משתמשים חברי תרבות מסוימת קובעת להם את הדרך בה הם תופסים את העולם. את הטענה הזו, ניסחו לראשונה בנג'מין לי וורף (1897-1941), ומורהו אדוארד ספיר (1884-1939). והיא מכונה, ברוח הפוזיטיביזם ששלט בכיפה באותה עת,  "היפותיזת ספיר וורף", אמירה זו הפכה לחלק מהדרך בה בני תרבות המערב חושבים על תרבותם שלהם,  ועל תרבויות אחרות.  וורף, בן תקופתו של חלוץ האנתרופולוגיה התרבותית פרנץ בועז, היה מהראשונים שניסו לטעון שה"פרימיטיבים" אינם כה פרימיטיביים כפי שהיה נהוג לחשוב, ותרבותם אינה "נחותה" במובן כלשהו מזו של בני המערב. רעיון זה, שהיום נחשב ליסוד מוסד בחקר תרבויות, היה חדשני לזמנו. וורף, רעיונותיו והרעיונות שנגזרו מהם, עדיין שנויים במחלוקת, אך הם תרמו רבות לחשיבה אודות לשון מחשבה ותרבות והקשר שביניהם.

לאחרונה התפרסם הספר "בראי השפה – כיצד המילים צובעות את עולמנו" שכתב גיא דויטשר, (מאנגלית: עמרי אשר, חרגול הוצאה לאור, הוצאת עם עובד) מנסה להתמודד עם היפותיזת ספיר וורף, וגרסאות שונות שלה. חלקן קדמו לה, ואחרות מאוחרות  יותר. דויטשר, שביקש לכתוב ספר פופולארי למי שאינם בלשנים גנרטיביים,(ותודה לד"ר תמר עילם-גינדין שהסבירה לי זאת) נתקל באתגר של ממש. הספר "בראי השפה" מנסה לשכנע שהיפותיזת ספיר וורף היא נכונה באופן אחר ממה שחשבו ספיר וורף, למרות שבמחקר הבלשני היא אינה נחשבת נכונה, ואת זה הוא עושה בשעה שרוב הקוראים רואים בה מושכל ראשון. למה לטרוח,ישאל השואל, הרי אנחנו כבר יודעים שזה נכון.  דויטשר מבקש לשלול את השלילה, ובד בבד לא לאשר. המהלך אפשרי לוגית, אך קשה לביצוע, ועלול להתמיה את הקורא שלא שמע ולא ידע שהיפותיזת ספיר וורף אינה נכונה כלל וכלל. במיוחד, כשכשדויטשר אומר "לא נכונה" הרי זה תיאור חסר שבחסרים, ועוד ארחיב בכך עוד מעט.

כחול ים המים

אלא חוט של תכלת מאי היא דתניא רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל הצבעונין מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד.

תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ט ע"א

דויטשר בנה את ספרו בשני שערים המתחברים לשאלת הקשר בין השפה לתרבות. השער הראשון הוא "השפה כמראה" והחלק המרכזי שבו הוא דיון אודות שמות הצבעים בהיסטוריה.  למה הומרוס תיאר את צבעו של הים כ"ים כהה כיין", שהרי גם בלשונם המתגלגלת של מבקרי יינות, אין מי שיטען שצבעו של יין קרוב לכחול. האם סביר לומר שבני תקופתו של הומרוס ראו אחרת את הצבע הכחול, בשל מאפיינים ביולוגיים שהיו להם, או חסרו להם?  דויטשר סוקר את תולדות הויכוח המדעי בנושא ומסכם כי התרבות פועלת בתוך המסגרת הביולוגיות והפיזיקלית וטווח האפשרויות שהיא מעניקה לנו. לנושא זה הוא מקדיש ארבעה פרקים, והחמישי בא לעסוק בשאלת מורכבותן של שפות. "שאול השרברב, ויוסי נהג המונית" יודעים לומר לנו שלשפות פרימיטיביות יש מבנה פרימיטיבי, ואילו הבלשנים, שומו שמיים, לא מקבלים ענין זה הברור כעצם השמיים לטוהר.  פרק שלם, המסתיים בניתוח פסוקיות באכדית וחתית מוקדש לכך.

השער השני נקרא "השפה כעדשה" והוא פותח בספיר וורף שהזכרנו לעיל. אם חשבתם שתמצאו פה אהדה, או הבנה לתפיסה, דויטשר מודיע לכם כבר בשם הפרק "הבלוף של וורף" (בעברית זה מתחרז) מה הוא חושב,

דויטשר חובט בוורף המסכן, במקל בסרגל ובמה שבא ליד, עושה אותו כעפר הארץ, שלא לומר עם הארץ, ומציג אותו ככלי ריק. רעיון "היחסיות הלשונית" של ספיר, נקרא אצל דויטשר "רעיון מבוזה", שהפך להיות נחלתם של "מיסטיקנים, פנטזיונרים ושרלטנים פוסט-מודרניים".  מעניין שהוגים אחרים, השוגים לא פחות לדידו, זוכים מדויטשר למידה נאה  של חסד ורחמים, ודויטשר בענווה מעיד על עצמו ועל חבריו שהם עומדים על כתפי ענקים. (ואת זה, יסלח לי דויטשר, יכול להגיד ניוטון, לא כל אחד). אולי בגלל שספיר העליב בלשנים, אולי זה ענין תרבותי אצלו, לא ברור לי.

דויטשר ממשיך אל שפת הגוגו יימטיר, שיש לה שיטה משלה לתאר כיוונים. אנחנו, דוברי העברית ובני תרבות המערב רגילים לחשוב במונחים יחסיים למיקומנו אנו במרחב. נוהגים ברכב בצד ימין, ותפילין מניחים על יד שמאל. בשפת הגוגו יימטיר חושבים במונחים גיאוגרפיים. כך למשל דובר גוגו יימטיר יסביר שהמקום הנכון לשים את השלחן הוא מצד דרום לטלויזיה, ויבקש ממך להרים את ידך המערבית. בפרק הבא הוא מספר לנו על מינים דקדוקיים. למה למשל אופניים הם זכר – יחיד, מיטה היא נקבה וספר על השפה העברית הוא זכר. החלוקה הזו משתנה בין השפות, כידוע, ובאנגלית יש את הIT השומם, חסר המין. שם אי אפשר לספר, למשל, שבבתי הספר בפתח תקווה מפרידים בין כרוב לכרובית, מטעמי צניעות. הפרק התשיעי עובר לניסויים קוגניטיביים בתפיסת הצבע הכחול ובסופו של המהלך הארוך הוא חוזר אל הטענה הנושנה, התרבות היא זו שקובעת את ההבחנות בין הצבעים. אמנם אין הוכחה ששפה קובעת תהליכים לוגיים, אך מחקרים אמפיריים מראים כי היא קובעת תהליכי זיכרון ותפישה מרחבית. 

לכחול אין דרום

לילה אחד, עתיר בנדודי שינה, דילג המשורר לפתע אל חלום, שבו ניצב מול קיר של בית מט לנפול. בידיו היה מכחול שנטף ממנו צבע כחול. קול נחוש הורה לו לצייר על הקיר את הצבע השחור. האם זה אפשרי בכלל, חשב המשורר, לצייר שחור בכחול? ומיד התעורר. בספר עתיק לפתרון חלומות מצא שהבית שחלם עליו הוא בית של שיר. המשורר הביט בפתרון בתמיהה, שגברה והלכה. הוא תהה אם לא הגיע הרגע לעבור לכתוב פרוזה.

("לכחול אין דרום" מתוך ספר בשם זה שכתב אלכס אפשטיין)

אני מוכרח לציין שהספר עורר בי מידה רבה של אי נחת. למרות חסרונותיו הידועים, וורף קשישא עוד נחשב אצלנו האנתרופולוגים כדמות ראויה לכבוד. ההומניזם שלו, בעקבות פרנץ בועז וסיעתו שהתנגדו לגישות הגזעניות המבוססות על תיאוריה של אבולוציה תרבותית תרם תרומה משמעותית להבנתנו את מקומה של תרבות, ופיתח את הרעיונות המורכבים על הקשר בין תרבות לבין 'טבע' ועל הדרך בה התרבות משוקעת באדם והוא בה. ולכן, גם אם לא נאמץ אל חיקנו כל פרט ופרט בהגותו, ונדון בביקורתיות במתודולוגיה וגם במסקנות, נמשיך לשמור לו מקום בהיסטוריה של הרעיונות. אלא מה, דויטשר הוא פוזיטיביסט, הוא תועה בסבך הכחול והדרום ומתקשה להבין את אופי הטענות האנתרופולוגיות, עם הערפול וחוסר היכולת לפעמים להפוך אותן לניסויי מעבדה. צורת מחשבה זו והתרבות המקצועית בה הוא פועל, מעוורת אותו מלראות את קשת הצבעים שהאנתרופולוגיה מציגה ללומדיה. אגב, מטאפורת ה"עדשה" שדויטשר משתמש בה,  האומרת כי הדרך בה רואים את המציאות מושפעת מתפיסות תרבותיות, היא כבר מושכל ראשון באנתרופולוגיה וסוציולוגיה של זמננו.  אוסיך ואומר כי מי שמעונין בדיון מעמיק הכולל  תיאור הוגן ומורכב יותר של היפותיזת ספיר וורף חסרונותיה והרדוקציה שניסו פסיכולוגים לערוך לה, כדאי שיעיין בהרחבה במבוא שהוזכר לעיל. גם אחרי ספרו של דויטשר, היפותזת ספיר וורף תישאר מרכיב משמעותי ופורה בתרבות המערב, וכפי שנכתב במבוא ל"שפה מחשבה מציאות" –

"טיבם של רעיונות גדולים שהם יוצאים על פי רוב לחלוטין משליטתם של אלה שהגו אותם: הם קונים לעצמם בכל פעם הקשר חדש, הופכים בסיס לוויכוחים חדשים ולהתנגדויות חדשות, ואף משנים את פני ההיסטוריה – אך על פי רוב עושים זאת ללא כל בקשת אישור מיוצריהם הראשוניים, ועל פי רוב גם ללא הכרת תודה להם (אך, מן העבר השני – ללא הטחת אשמה בהם). ובכל זאת, הם נוכחים בתרבות שלנו באופן כה אינהרנטי, לטוב ולרע, עד כי נדמה שהם בבחינת "המובן מאליו", כי היו מאז ומעולם, וכי מעולם לא היה מי שהגה אותם לראשונה" (עמ' 8 )

כך או כך, דויטשר, למרות שאינו מבחין בין תכלת לכרתי, הצליח לכתוב ספר מדע פופולארי קריא ורהוט ומשעשע לעתים על בלשנות תיאורטית. ספר  שיעניין גם את מי שאינו בלשן, וספרי חיתים ואכדים לא נושרים מחיקו. בנוסף לכך  "בראי השפה"  סוקר היסטוריה של ויכוחים מדעיים ויכול ללמד אותנו על הסוציולוגיה של מדע הבלשנות, ועל הדרך בה מתגלגלות השערות ותיאוריות, נדחות ומוצדקות מחדש.

קישורים

סיפורה של היפותזת וורף – מתוך "שפה, מחשבה מציאות"

דפנה שיזף כותבת על הספר "בראי השפה" בבלוג דגש קל

צור ארליך כותב על הספר "בראי השפה"

לרה בורודיצקי, פסיכולוגית קוגניטיבית, כותבת "כיצד השפה מעצבת את המחשבה" – באתר YNET

מה שיותר צפון יותר כחול – אורן צור כותב על הספר "בראי השפה" ומספר על פולומוס בורודיצקי-דויטש

על הספר "לכחול אין דרום" – בבלוג שלי