סוף עונת המרוצים

לפני עשרה חדשים בערך, החלטתי לחזור אל האופניים. ניקיתי מהם את האבק, ולאט לאט פניתי להוריד מעצמי את החלודה. כפי שסיפרתי לכם כאן בחרתי לנוע עקב בצד אגודל, כלומר להתחיל עם שאיפות נמוכות אפילו מלהשיג את הזקנה שהעליבה את לאנס ארמסטרונג כשהוא חזר לרכוב.  החלטתי לנסות כמה שיותר לרכוב, לספור שעות על האוכף ולא מהירות או קילומטרים או גובה או אגו מצטבר, כדי להכניס את האופניים לשגרת היומיום שלי, כפי שתמיד רציתי ולא עלה בידי לעמוד בכך לאורך זמן. המטרה המרכזית שלי הייתה ליהנות מהאופנים, ואם אפשר לתרום לבריאותי מה טוב. אפשר לומר שזה הצליח. כלומר פחות טוב ממה שציפיתי, הרבה יותר טוב ממה שחששתי. עד היום רכבתי יותר ממה שרכבתי ברוב השנים שיש לי אופניים ועם עוד קצת או הרבה מאמץ, זה יהיה יותר מכל השנים. לא, עדיין לא ביחד אלא כל אחת לחוד, אבל גם זה יגיע. ככה שיש בסיס לאופטימיות. גם הבריאות ב"ה בסדר, ואפילו קיבלתי אות הערכה מהאחות במרפאה על היותי בריא הרבה יותר מהמקובל לשמנים בגילי.

ועכשיו, רציתי לספר לכם שהחלטתי סופית לפרוש ממרוצים. לא, לא תפסו אותי על EPO ולא קיבלתי חנינה אם אלשין על השכן שלי שתמיד משיג אותי בערמומיות בעליה מהצומת. ובכל זאת אני פורש מסצנת המרוצים התוססת. האמת, שאם לא נכלול את תקופת ילדותי מעולם לא השתתפתי בשום דבר הדומה או קשור למירוץ אופניים, וגם אז הניסיון הסתיים בהתרסקות מפוארת שעדין סימניה נשארו על ידי הימנית.  ובכל זאת, האופניים שלי מוגדרים כאופניים המתאימים למרוץ.  תהיתי על השאלה הזו לא פעם, מדוע רכיבה על הכביש היא בהכרח "רכיבת כביש" בסגנון המקצועני, למרות שאין לי חשק, או יכולת, להשיג אף אחד, אין לי ענין ברכיבה קבוצתית בדבוקה בה יש מרחק זעיר בינך לבין גלגל הרוכב שלפניך. זה לא לעצבים שלי. ואולי אני סתם מיזנטרופ, אבל את הרכיבות שלי אני עושה לבד. טוב, וגם לא כל כך מהר.   ניסיתי, וגם על זה סיפרתי פה, לשחק עם יחסי ההעברה ולהגדיל קסטה ושאר שיטות, זה הצליח, אבל לא כל כך.

יחד עם  אבירם (אזהרת תוכן שיווקי) האיש "החנות מרחוב ביל"ו" בירושלים אליו אני הולך מפעם לפעם לתנות את צרותי ולכוון את ההילוכים, שסייע בידי רבות, החלטנו שהנכון הוא למכור את הישנים ולהתחיל מחדש. וזה מה שיצא:

הרעיון הוא לקחת שלדה של אופני כביש,  עם גלגלים מתאימים ולשים לה מערכת הילוכים מלאה של שטח. וכידון ישר כמקובל אופני שטח.  ובעידודה של אשתי אהובתי התומכת במיזמי האופניים המשונים שלי, כך עשינו. כלומר הוא עשה ואני הסתכלתי. ושילמתי גם, האמת.  ועכשיו הישיבה הכמעט זקופה נוחה הרבה יותר. לא יוצרת לחץ על הבטן ועל בית החזה וגם שמה, אתם יודעים, נו. מערכת ההילוכים מותאמת הרבה יותר טוב למה שאני מבקש לעשות ולרכוב. טווח ההילוכים רחב הרבה יותר. הכידון הישר נוח יותר להפעלה ולבלימה. מטעמי חסכון החלטתי לוותר על שלדת פחמן ולקחת אחת מאלומיניום. (אתם יודעים, יש מיתון בעולם). מה שהוסיף משקל, גם הרכיבים האחרים אינם מצטיינים בקלות משקלם. אך מאחר שבכל זאת השלדה והגלגלים הם של כביש, לא מדובר פה באופניים כבדים להחריד והם מאפשרים רכיבת כביש מהירה יחסית שאופני הרים "רגילים" לא מגיעים אליה. בנוסף לכל התועלות, השלדה שאבירם התאים לי (כה לחי) היא במידה קטנה יותר ובשל כך נוחה בהרבה.  לא תופתעו לגלות שלא המצאתי כלום. הקונספט של האופניים מבוסס על מה שמכונה בעולם הגדול "טורינג". אמנם לא בדיוק, מאחר שאני לא מתכנן להרכיב עליהם תיקי משא גדולים מאחר שאני לא חושב לצאת למסעות של יותר מיום אחד, אבל בהשראת התפיסה המוותרת על מהירות משמעותית לטובת נוחות. בעולם הגדול, בו סוג הרכיבה הזה נפוץ למדי, אפילו מוכרים כאלה מוכנים בחנויות בלי שאבירמים מקומיים צריכים לאסוף חלקים ולבנות אופניים.

אופניים מבוססים על Fuji Roubaix 1.0 שלדת אלומיניום עם מזלג קרבון. השם  Roubaix  כמובן מרמז אל המירוץ הידוע על דרך האבנים הכואבות, כך שיש פה הבטחה לנוחות. יחד איתה קיבלתי גם מוט כסא FSR גלגלי שימאנו וסטם חביב אותו הפכנו כמובן, בשביל הגובה. רצינו לשים מערכת שטח, אבל הציר בשלדה לא התאים לקראנק שטח כך ששמנו שם את הקראנק טריפל שהיה לי 105, מה שחייב מעביר 105 (וגם שם היה צריך קצת עבודה, כי הערמומיים משנים כל הזמן את התקינה, כדי שנקנה חדש). הקסטה המעביר האחורי וכל השאר, הם של אופני שטח, שימנו ברמת Deore .  הכידון, שאתם רואים בתמונה הוא גבוה וקל, והוספתי לו המצאה של שטיחונים –  גריפים (ככה קוראים לזה?) של Ergon .

וכך אני רוכב לי בנחת, בדיוק באמצע בין רוכבי השטח, המחבבים מפלצות מגודלות עם בולמים העמידות לקפיצות משונות, ולא עולים על כביש מחשש לחייהם, לרוכבי הכביש,  המדקדקים בכל הלכות הטור ומשהו שאינו רפליקה של אופני מרוץ לא נחשב בעיניהם ראוי לבוא בקהל. מנקודת מבטם של "רוכבי הכביש", האופניים שלי שערורייתיים. חילול הקודש ממש. רוכבי השטח, לעומתם, יגחכו וימשיכו בדרכם לאורתופדית ב'. (שמרנו לך את המקום הקבוע, ליד החלון כמו שאתה אוהב).  כסף לא הפסדתי מזה יותר מדי, מאחר שאני מתכנן למכור את הישנים (מישהו רוצה? הנה הפרטים). נכון, הייתי יכול תיאורטית ללכת על מפרט קל יותר, מתוחכם  ויקר הרבה יותר, למשל שלדת טיטניום ומערכות גבוהות יותר מה Deore .  אבל בחרתי להמיר את ערך השוק בערך השימוש, ובכל מה שקשור לשימוש –  התוספות הללו לא יבואו לידי ביטוי מעשי, בטח לא בפער המחירים המשמעותי. הון חברתי ותרבותי איבדתי ככל הנראה,לפחות אצל אלה שלא יודעים שאופניים הם לא רק זוג גלגלים. אין מה לעשות, החיים לא פשוטים כלל וכלל.

ביום חמישי בערב הבאתי אותם הביתה. ביום ששי יצאתי לרכיבת בוקר, עוד בטרם תגיע הסופה הנוראה שהבטיחו ולא באה. היה נחמד וגם נעים, נהניתי מהרכיבה ביותר, וחזרתי רק בגלל שקבעתי פגישה עם רמי לוי, יום ששי את יודעת.

כשיצאתי מהמקלחת, ראיתי שיש לי פנצ'ר בגלגל האחורי. לא יודע מה מוסר ההשכל.

===

עדכון – עוד הוכחה, אחת מני רבות, עד כמה נושא גלגלי השיניים מקושר לגבריות ועד כמה הוא טעון, תוכלו למצוא בדיון הזה, בפורום אופני כביש שם תוכלו לקרוא על הבושה ברכיבה עם טריפל.