קצרים

כמה דברים. קשורים. לפני הבחירות ובקור הזה. כמה מהם אמרתי כבר קודם בפייסבוק, אבל הנצח יאה להם. או לפחות הבלוג.

יש אומרים שרק לעתים רחוקות אנחנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנחנו שומעים לעתים קרובות. אך כל מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה, שהמעסיקים מתאגדים רק לעתים רחוקות הריהו בור בהוויות העולם כפי שהוא בור בעניין הזה. בכל זמן ובכל מקום שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה, שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל. מכל מקום, הפרת הסכמה שבשתיקה זו היא מעשה בלתי-מקובל ביותר, המטיל כמין דופי במעסיק בקרב שכניו ועמיתיו.

(אדם סמית, "עושר העמים", עמ' 138 בתרגום העברי בהוצאת ביאליק ואו"פ)

איך הם יכולים להגיד את זה?

אני קורא בלוגים בכל מיני צבעים, ובין חברי הפייסבוק שלי כל מיני אנשים ונשים. הבחנתי בתופעה מעניינת, שהייתה מוכרת לי בעבר, אך עכשיו היא מפציעה במלוא עוזה.
אנשים מגלים דברים ומתפלאים. מתפלאים מאד. פתאום הם רואים שיש הרבה דתיים שמתנגדים להפלות, פתאום הם שומעים – שומו שמיים, שיש אנשים שחושבים שלאכול בהמות זה רע, הם נופלים מהכיסא כשהם הם רואים פוסט בעד נסיגה מהשטחים ושוכבים על הרצפה ממלמלים בייאוש כשהם רואים שיש אנשים שחושבים שהעדפה מתקנת זה בעצם אפליה.
אז בסדר, אזרחיות ואזרחים. לכל אחד ואחת הזכות לדעה משלו, ולהיאבק עליה בשוק בכיכר ובקלפי. אבל אל תופתעו לי פה כל פעם מחדש כשיריבכם לדעה חוזר על מה שאמר כל השנים. להפך. וגם להפך. וגם מהצד השני.

ספר חדש על ספר ישן

את מיכה גודמן הכרתי לראשונה  לפני יותר מעשר שנים. הוא היה מורה נערץ בבית הספר בו למדו הבנים שלי. מאז הוא הספיק לעשות עוד כמה וכמה דברים, ויש לו אפילו ערך בויקיפדיה. היום הוא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, עמית מחקר במכון הרטמן ועומד בראש מדרשת פרת. הוא גם כתב ספר. שניים למעשה. הספר הראשון, "סודותיו של מורה הנבוכים" מנסה לעזור לנו להבין את "המורה" שהוא ספר לא קל כל כך לקריאה. ומתמודד עם רצונו של הרמב"ם להסתיר את דעתו כך שיבינוה רק המבינים.  בספרו החדש של גודמן "חלומו של הכוזרי" (הוצאת דביר תשע"ב 2012) הוא צולל יחד איתנו בתוך "ספר הכוזרי" שכתב רבי יהודה הלוי.  "הכוזרי" הוא ספר פילוסופיה ותיאולוגיה יהודית מהראשונים והחשובים שנכתבו. ולא, לא מדובר ב"שנאת זרים מהולה בהיסטוריה יהודית."  כמו שכתב א. גרפינקל, אלא בספר משמעותי העוסק באומץ בסוגיות חשובות.  שמו המקורי של "הכוזרי", כך מספר לנו גודמן, הוא "ספר הטענה והראיה לדת המושפלת" ודרך סיפור מסגרת על מלך כוזר שמחפש את עצמו ואת האמת, מבקש לעסוק בדת היהודית אל מול הדתות האחרות האחרות שמעמדן מולה היה שגיב ונישא.  אני שמח בפרויקט של גודמן, קודם כל כי הוא  כותב בעברית ל"קורא המשכיל" , ענין לא מספיק נפוץ בקרב יושבי האקדמיה העברית. זאת ועוד, גודמן כותב על מחשבת ישראל מנקודת מבט של קורא המייחס חשיבות לכתבים והם אינם רק אובייקט למחקר בעיניו, אך בד בבד לא מאבד את הערך המוסף של מחקר אקדמי. את כל זה הוא עושה באופן בהיר ונעים לקריאה. הוא שיטתי בפרישת טיעוניו, והגיוני בנימוקיו.  לא חייבים להסכים, כדאי לקרוא.

נקודות למחשבה

• צריך לאסור על שיחה בטלפון תוך כדי דחיפת עגלה ברמילוי. ניצלתי מדריסה בנס שהיה מגיע לעמוד ראשון של טמקא
• כשאצא לפנסיה אקים חברה של ציידים לקטים. כל כך הרבה אנשים אומרים שזו החברה הכי מוצלחת.
• כשאני מפסיד בבאבלס הוא מרחם עלי, ובתור הבא הוא מפסיד בכוונה
• לדעתי צריך להעלות את רף הענישה לכאלה שמתווכחים עם הקופאית על המוצר ה 72 מתוך ה 700 שלהם אם הוא במבצע 2+1 או בהנחת מועדון. די לעונשים הקלים.
• לא מבין למה אנשים צריכים לציין שאצלם ״ארבע השנים האחרונות היו מלאות עשייה״. למה, אני ישנתי כל הזמן הזה?

סתם שתדעו

סגרתי את הבלוג "תרבות אגודה" וגם את הקטן החדש יחסית על "אופניים". קשה היה לי לתחזק שלשה בלוגים, בטח במשכורת שמשלמים לי פה.

שיר סיום שיר פתיחה

שיר חדש של קרן פלס. לא, לא בקטע אירוני בכלל. אני באמת אוהב את השירים שלה.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=drLkZpgLBXg?rel=0&w=420&h=315]