געגועי לגילמן

כשהבנים שלי היו בתיכון, הם למדו במגמת מוזיקה של "הצוללת הצהובה". כמוזיקאים צעירים הם השתתפו באירועים משותפים לצעירים, ואני כאבא גאה הלכתי ללא מעט מהם. בערב אחד של להקות צעירות הופיעה קבוצת תיכוניסטים זועמים להפליא, עם בגדים שחורים וסיכות ביטחון וניטים וכאלה. הם ניגנו מטאל (כך הם אמרו) וצעקו נורא. באיזה אופן משונה הם מצאו חן בעיני. כשיצאנו, ראיתי אותם ואמרתי לסולן, שהיה נראה קצת פחות עצבני, שיש להם חומר טוב ואהבתי. הוא, נבוך קצת, אמר לי תודה והלך לאבא ואמא. אחר כך חשבתי שאולי מחמאה כזו, שישיש כמותי אהב את המוזיקה שלהם עשויה להיחשב עלבון של ממש בחוגים בהם הוא מסתובב.

אם כבר התחלתי בלספר על עצמי אומר לכם שפוסטמודרנים אני מכיר דווקא. ואפילו שמעתי על מות המחבר. אבל לא מכיר את גילמן. כלומר שמעתי שמחלקים שם בורקסים אבל לא הלכתי אף פעם לראות. לא הייתי בברלין, לא רוצה להיות. לא משתכר, לא עושה פרויקטים. לא מכיר את סצינת האנדרגראונד בתל אביב, חיפה או פתח תקווה. סתם בורגני, כמו ידידי ז'וז'ו וחברי פייר. אחד שהולך לעבודה בבקר וחוזר בערב, ואחר נח על הכורסה ושותה תה. ולפעמים קורא ספר. והחתול מלקק את כפותיו ומתחמם לו ליד האח. כזה אני, מה לעשות. ובכל זאת, החלטתי לקרוא את הספר בעל השם הקצר "קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ" (הוצאת עם עובד 2013)שכתב אדם קומן. שהוא, מצדו סולנה לשעבר של להקת הנויז המיתולוגית "המיותרים". אדם קומן הנ"ל הוא גם דמות בספר "קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ". "אדם קומן" חי בקראקוב העיר, וכותב מסה בגנותה של ברלין, ויותר מזה בגנות הדרך בה תל אביבים מסתכלים על ברלין. המסה הזו היא החלק השני של הספר. החלק הראשון מספר "אדם קומן" על עצמו בלשון ציורית, מתאר את חייו העלובים ברהיטות של שיכור וכולל תיאורים ומחשבות שונות ומשונות, נוזלי גוף ותיאורים צבעוניים. . בחלק השלישי (פחות או יותר)  כותב פייסק גלודנה ביקורת קשה אף נוקבת על המסה הזו. מיד אחר כך, בערך, מצטרף לעניין אחד, סחירוף שמו. שיש לו חברה ששמה דפנה. ומשם והלאה, תאמינו או לא, הדברים רק מסתבכים עוד ועוד.  עד לסוף ומעבר לו.

הספר שובר את תבנית הרומן, עם התחלה אמצע וסוף וסיפור ומשהו. למעשה הקשר היחיד שלו לרומן הוא שהוא נראה כמו מאות ספרים אחרים בהוצאת עם עובד. עם כריכה ולוגו. לא, זה לא עלבון, אני מניח שאדם קומן ידע מה הוא עושה ולא במקרה בחר לכתוב בדרך זו דווקא. קומן לא מנסה להיות נחמד או לכתוב את רב המכר הבא במבצע החג של רשתות הספרים. כפי שאמרתי, למדתי קצת על פוסטמודרנים ולכן זיהיתי פה ושם התייחסויות לטקסטים הנחשבים "קלאסיים" בתחום. למרות המרחק הבחנתי באירוניה על פמיניסטיות רדיקליות ושמאל תל אביבי. אבל מן הסתם יש לא מעט דברים שלא זיהיתי, ממקומי הנינוח, שלא לומר נימוח.

ואתם יודעים מה? דווקא אהבתי את זה באיזה אופן משונה. יצא לו לא רע בכלל. חומר טוב,  באמת.