הזקן השתגע. ככה אומרים. שהרי הכל התחיל בגלל נאום שלו. ….. כן, מאוד היינו רוצים לשכוח איך עצר לפתע באמצע דיבור על אמריקה בעלת בריתנו, עצר ואמר: נער הייתי וגם זקנתי, והרבה טעויות עשיתי.
בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר תורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו. ואני אומר לכם: עשיתי טעות. סליחה, הישיר הזקן מבטו למצלמה, מה קרה לו שהוא סוטה ככה מהנושא, ודאי מיד יחזור אליו, אבל הוא המשיך לדהור בשביל הפרא שנסלל פתאום מילה במילה, ממלא את הלב בעתה: בשמי ובשם כל אנשי שלומי אני מבקש מכם, אחי החילונים משלמי המיסים, סליחה. טעינו, ועכשיו אולי כבר מאוחר מדי.
(מתוך הפתיחה לספר)
"הזקן", פוליטיקאי שהיה בתרדמת תקופה ממושכת נושא נאום, ועוד אחד בשעת שיא הצפייה בטלוויזיה. הזקן מתחרט על מה שעשה, על שנתן ל"הם" ואיפשר ותמך ועכשיו הכול נראה אחרת. בנאום השני כבר אומר הזקן דברים מפורשים יותר:
צאו ותִבעו את זכותכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שהיא תיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, עוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שבו אנחנו בדיוק חצי-חצי באוכלוסייה, זִכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות – הוא ישתנה.
וממשיך:
אתם חייבים לעשות, ולעשות במקרה שלפנינו משמעו להכות. הכו בהם, שִׂרפו את בתי התפילה שהקימו בשכונות שלכם, עִקרו את הישיבות שאליהן הם משכימים בוקר-בוקר לחיות על חשבונכם, סלקו את המקוואות שבהם הם משתבחים, מתיימרים להיות טהורים מכם, הלא אתם עַם כל-כך טוב ונדיב, הוא ממשיך, והשתיקה עכשיו צובטת כי בגרונו של כל מאזין חילוני נוצר קשר כואב, אנחנו באמת עם טוב, זה לא מגיע לנו, צאו בידיים חשופות, שספו את ראשה של ההידרה החונקת אתכם.
זוהי המסגרת הסיפורית של "הזקן השתגע" ספרה החדש של אביבית משמרי. הספר מתרחש בישראל, לא עכשיו, לא בדיוק אחר כך, בעתיד הלא רחוק, עתיד בלתי רצוי ומאיים. בעקבות נאומו של הזקן, אחיו החילוניים שומעים, ויוצאים להילחם ולכבוש בחזרה את המדינה מידי הדתיים ששולטים בה. הם, מצדם, לא עוברים לסדר היום על שריפת ילדים בתלמוד תורה ומשיבים באש משלהם, וכך יד איש באחיו. הספר מתואר מנקודת מבט של מספר יודע כל, הסוקר את מה שקרה בעבר, מה שהיה למדינה בשנתה השבעים ואיך הכל השתבש. הוא מספר לנו על הצעיר החילוני שמרגיש שהוא חייב לעשות משהו, סופג מכות ולא כל כך יודע לאן להמשיך משם, על הפוליטיקאי היפה שרוצה לכבוש את הבחירות ולא מבין שזמנו עבר, על הזוג המבוגר שמסתכן ואוסף פצוע אל ביתו בחסד וברחמים, איש הטלוויזיה הוותיק והאישה החרדית שיוצאת לדרך לא דרך. ויש גם סיפור אהבה, מוחמצת ונכבשת כמו הכול. הסיפור לא נצמד יותר מדי אל אנשים ומקומות ומקרים ספציפיים, אלא הולך לידם ועושה בהם כבתוך שלו. רוצה להגיד שגם לא היה בדיוק כפי שמסופר, היה יכול להיות.
בבלוג שלי אני מנסה לחלץ מתוך ספרים את אמירותיהם על החברה, לבחון את הפוליטיקה שלהם. לא במובנה המפלגתי המידי, אלא במובן הרחב, העמוק יותר. דומה שכאן לא אצטרך להתאמץ יותר מדי ולומר שיש לספר הזה כוונת מכוון פוליטית. כאן הכל על השלחן.
משמרי כותבת על מציאות בה מיעוט הופך לרוב שולט בכוח העובדה שהוא מחויב לערכים מסוימים, ופועל למימושם בעוד האחרים לא מציגים אלטרנטיבה של ממש, הגותית ופוליטית. וכך הם מאבדים את השלטון, לטובת ממשל שמדכא אותם ופועל בדרך שהם סבורים שהיא מזיקה באורח קיצוני, אך לא פועלים לשנות ולכל היותר עוזבים. משמרי מראה כיצד מלחמת אזרחים היא אלימות קשה וכואבת (ולשבחה יאמר שהיא עושה זאת בדרך מתונה ללא תיאורים מפורטים ) ואיך היחיד, המנסה לפעול למען רעיון גדול לא תמיד מוצא את עצמו בתוכו, ונסחף עם הזרם שמטלטל אותו בניגוד לרצונו.
משמרי כותבת על שאלות מהותיות, המעסיקות את הציבור הישראלי בימים האלה ממש, היא לא הרחיקה עדותה לארץ אחרת או לזמן מדומיין רחוק בעבר או בעתיד. בשל כך קשה לקרוא את הספר הזה כיצירה ספרותית –פוליטית בפני עצמה. נראה לי דרישה כמעט בלתי אפשרית מקורא פוטנציאלי להניח בצד את דעתו על המציאות הקונקרטית של הכיכרות, הפוליטיקה והתקשורת בישראל של מטה, זו שאנחנו חיים בתוכה עכשיו ממש.
עם זאת, ראינו כבר לא מעט ספרים הפועלים בתוך מסגרת כזו, עתיד מדומיין המתייחס לסוגיות בנות הזמן, ספרים שמחציתם נאומים ודקלומים לאין ספור הנישאים על ידי הגיבורים ומציגים את משנתו של המחבר. משמרי מצליחה לא ליפול למלכודת הזו, ולא לכתוב את המובן מאליו, הקלישאה שאולי מתבקשת ומצופה מכתיבה בז'אנר הזה. משמרי לא כופה על דמות אחת להיות "הנבחר" זה שרואה את האמת ומספר אותה לקוראים למען ישכילו, אלא פורשת בפנינו מניפה רב-גונית היוצרת ראייה מורכבת של העולם והחברה. ולכן "הזקן השתגע" הוא רומן ולא טור דעה בעיתון "הארץ".
"הזקן השתגע" הוא יותר מזה, הוא ספר של ממש המאפשר גם לאלה מאיתנו בעלי הדעה המוצקה בכל דבר ועניין, להרהר מעט במה שקורה, למען ההווה והעתיד גם יחד.
פינגבק:"הזקן השתגע": ראיון בווי-נט ועוד (מעודכן) | כותבת מוחקת
קראתי את הספר. היית נדיב איתו. בסופו של דבר, גם זה שייך לזרם של ״גנבו לנו את המדינה״ העבדקנים האלו מה הם חושבים לעצמם. שהם יקבעו? אז אנחנו נכתוב ספרים כמה יהיה גרוע המצב תחת שלטונם. אולי הם יבינו לבד שהמדינה שייכת לנו, מאז ולתמיד.
ועוד משהו – מה היה קורה אם מתנחל מיצהר היה כותב ספר שמתחיל עם נאום שמציע ללכת לשרוף בתים של ערבים?