ובר והרבנים הראשיים

הרב דרוקמן שלח מכתב ל"מקור ראשון" ובו הודיע על ביטול המנוי שלו לעתון. כך מדווח אתר "סרוגים" ומצטט מתוך המכתב:

המאמר בעמוד הראשון, עליו חתמו שלושת הגדוילים של מקור ראשון, פשוט לא הותיר לי ברירה אחרת. לא יעלה על הדעת שאהיה מנוי על 'מקור ראשון' ודרכו אקבל את 'הארץ'."

הרב דרוקמן מתייחס למאמר שהתפרסם בעתון "מקור ראשון" (צילום המאמר כאן) ובו קוראים שלמה בן צבי, אורי אליצור וחגי סגל לרבנים למשוך ידם מעיסוק בסוגית מינוי הרב הראשי.

אפשר לגחך ולאמר כי בן צבי מאושר – מישהו משווה סוף סוף בין "מקור ראשון" ל"הארץ". אך האמת יותר עמוקה. אני לא חושב שאפשר לטעון ש'הכל פוליטיקה' ישנה או חדשה ולפטור זאת כקבוצה של אנשים שמתקוטטים על סמכות שררה ופרנסה.  הויכוח הזה הוא יכול להיות מוסבר כחלק מתהליכי עומק בתוך החברה הדתית לאומית, החיה תמיד על המתח שבין מסורת לחידוש.

יש כאן  התנגשות משמעותית בתפיסות לגבי מעמדה של הרבנות והדרך המתאימה להיבחר לרבנות, ולהיות רב.  וובר, מאבות הסוציולוגיה, תהה על המקור ללגיטימיות של השלטון ושל המנהיגות. בטיפולוגיה שלו על מקורות הלגיטימציה לסמכות, הבחין בין שלשה מקורות אפשריים. לענייננו נדרש לשנים מהם. סמכות מסורתית וסמכות הנשענת על חוק.  מנהיגות רבנית היא מנהיגות מסורתית, במונחי ובר.  אדם יכול להיות רב או באמצעות ירושה (כמו אצל האדמו"רים החסידיים) או באמצעות הסמכה של אנשים שמוכרים בתור רבנים. כלומר זאת אליטה שמכשירה את ממשיכיה, על סמך קריטריונים פנימיים הנשענים על הלגיטימיות של המסורת. אמנם גם היא דורשת הסכמה של "העם" אך הוא אינו מקור הסמכות, אלא המסורת הקובעת שהמינוי מוענק לרב על ידי קודמיו. והוא בתורו יוכל למנות אחרים. אני לא מתכוון רק ל"סמיכה" הפורמלית שהיתה ואבדה, אלא למנגנונים של בחירה מיהו "רב".

המעבר למדינה מודרנית כולל בתוכו, כפי שאמר וובר, השענות על לגיטימציה חוקית. הסמכות הקמה על פי לגיטימציה זו נשענת על האתוס של הביורוקרטיה המעדיף תקנונים ונהלים, ואם נמתח זאת למושגי ימינו הוא דוגל ב"שקיפות" ומדבר על "מנהל תקין". מנגנון כזה יתהה מי הגוף הבוחר ולא בהכרח יסכים שהממנים יהיו חברי האליטה בעצמם. ויש כאן התנגשות. על פי התפיסה הזו מינוי של בן לכיסא אביו יקרא "נפוטיזם" ויחשב לשערוריה, אם לא לעבירה פלילית.

הקונפליקט הזה היה קיים תמיד בחברה הדתית לאומית. שנים ארוכות הוא הובלע, מאחר שהאנשים בשלטון עוד נשאו איתם את האתוס ההוא. ורק שילמו מס שפתיים לתפיסות של ביורוקרטיה לא אישית, ולגישות שהיום מכונות כ"נוהל תקין".  לפי האתוס ההוא, אין מצב שבו מישהו אומר אני מתאים למשרה ומציג מועמדות, בפני עצמו. הוא יכול להתמנות רק אם האליטה הקיימת מאשרת אותו. הליך הבחירה מבוצע אמנם, אך באמת, בעומק הדברים מקור הסמכות הוא המסורת הישנה. מי שלא נתמך על ידי רבנים ותיקים, ומנסה להתמנות על בסיס נהלים ותקנות ומוסדות  זוכה לכינוי, שהוא כמובן גינוי –  "רב מטעם". על שם אותו ניסיון למנות רבנים שלא בדרך ה"ישנה". הכפפת בחירת הרבנים לסדר הביורוקרטי מחלנת את תפקיד הרבנות בכך שהיא נוטלת ממנו את הסמכות המסורתית שהייתה לו מאז ומתמיד, ולכאורה שמה אותו בשורה אחת עם פקיד העיריה, או אפילו ראש העיר.

נראה לי שזו אפשרות להסביר לדעתי מדוע הפעם הוויכוח חריף כל כך, מה שלא ראינו במיונים קודמים לרב הראשי. אישיותו של רב פלוני או בקיאותו של רב אלמוני אינם המוקד לדיון, כי היו רבנים כאלה וגם אחרים. המאבק לבחירת רב ראשי בשיטות המתאימות למינוי מזכיר מועצת הפועלים במזכרת בתיה, הוא חילול הקודש, כפשוטו.

היום, עם ירידת כוחה של הסמכות המסורתית ישנם לא מעטים שיסכימו לגישה החוקית בהרבה עניינים, אך לא ירצו זאת בכל מה שקשור לסמכות דתית. אני מכיר רב שלא הסכים שוויכוח פנימי בין חברי הקהילה אודות עובי הבד של המחיצה יוכרע בהצבעה, ולא לפי פסיקתו. גם "הצד השני" בוויכוח, בוודאי הרבנים שביניהם לא יכול להתייצב באופן מלא לטובת הסמכות החוקית והפרוצדורות המסודרות כי גם הם מחויבים לאתוס של הסמכות הרבנית. ולכן החיתוך אינו חד כל כך, וניתן לראות צעדים שונים, סותרים, אפילו אצל אותם אנשים ממש.

חשוב לי לומר שישנם כאלה שתופסים את השינוי כ"קדמה", שלא לומר "התבגרות",  אך יש גם אחרים הסבורים שיש בכך נזק. או לפחות ירצו להגביל את כוחה של התקנה והנוהל ולא לתת להם לשלוט בכל מקום. כמו למשל הסמכות ההורית. היום, לא מעטים רוצים לתמוך אותה במסורת ולא בחוק הגנת הילד,  בתקנות שעת חירום או משהו מעין זה. הויכוחים הללו נמשכים גם בשאלת  מבנה המשפחה הרצוי.  למעשה, אפילו ובר בעצמו התריע על הסכנות החברתיות הטמונות במשטר חברתי פורמלי ביורוקרטי.
עוד אעיר כי בחברה החרדית המצב שונה, לפחות בינתיים. אפשר אולי לשער שעם סיומה  הצפוי של תקופת  ה"גדולים" הנוכחיים יחול שינוי ואחרים לא יצליחו לתפוס את מקומם.  לא אנסה לנחש.