איתן אבריאל כותב ב"דה מארקר", במדור "גלובל" בטור "מאני טיים" (עורך יקר, לא הבנתי מה זה "איתן אבריאל") מספר על ספרה החדש של הכלכלנית (!) פרופסור מארינה מאצוקאטו. הכותרת שניתנה למאמרו היא "יש רק בעיה אחת עם התזה על אבירי השוק הפרטי – זה פשוט לא נכון". מאצוקאטו, אם נתמצת את טענתה לכמה משפטים, אומרת שבעצם מה שמניע את החדשנות בכלכלה הוא כספי הממשלה. ויש לה כמה דוגמאות נאות במיוחד.
חיבור לאינטרנט? זוהי המצאה של הצבא האמריקאי. ה–GPS? זוהי רשת לוויינים עולמית שהומצאה ונפרשה על ידי ממשלת ארה"ב. מסך מגע? מדובר בפיתוח שנולד במימון ממשלתי. תקשורת סלולרית? כולה הומצאה על ידי הצבא האמריקאי. פרוטוקול התקשורת HTTP ושפת HTML? אלה הן המצאות של המכון האירופי למחקר גרעיני בז'נבה, שהוא גוף ציבורי. SIRI, התוכנה שיודעת לדבר בשפה אנושית עם המשתמש ולהפעיל את המכשיר בהנחיות קוליות? גם היא מבוססת על פיתוח של DARPA, אותה סוכנות צבאית אמריקאית שהביאה לנו את האינטרנט.
[youtube=://www.youtube.com/watch?v=J5vpIljUUUw&w=560&h=315]
אבריאל מוסיף כמה דוגמאות משלו, משלנו:
הקופקסון, התרופה המקורית הגדולה היחידה שיצאה מחברת טבע, היא המצאה של צוות חוקרים במכון וייצמן. היכולות של החברות הישראליות בתחומים כמו עיבוד אותות יצאו מהצבא. צ'ק פוינט והפיירוול המגן על רשתות ואתרי אינטרנט הם תוצר של פיתוח ביחידת מודיעין ידועה. התעשייה הצבאית המתקדמת שלנו, לרבות חלק ניכר מהמוצרים של חברה כמו אלביט מערכות, הן תוצר של המצאות או תקציבים ביטחוניים. המצלמה הרפואית הזעירה של גיוון אימג'ינג היא המצאה של רפא"ל.
ואחר כך, הם עושים כל תעלול אפשרי כדי לא לשלם מסים, בטענה שהם הרוויחו את זה בעשר אצבעותיהם.
בעקבות הכתבה הזו קראתי קצת על פרופסור מאצוקאטו. דברים מעניינים היא אומרת, והמבטא שלה באיטלקית אפילו יותר מוצלח מזה של יונית לוי. מאצוקאטו היא לא ממש המיינסטרים של דה מארקר, אם יורשה לי להעיר. אפשר להתלונן על כך, או לשבח את הפתיחות לדעות אחרות.
כך או כך, הספר הזה מגלה לנו שוב, עד כמה הדעה הרווחת על מקומה של הממשלה בשוק לא תואמת את המציאות. האידיאולוגים של השוק החפשי, פרידריך האייק וסיעתו יחד עם מפיצי תורתו משיקגו הצליחו לשכנע את כולם שהממשלה, כל ממשלה, היא חבורה של חדלי אישים שכל תפקידה הוא לא לעשות כלום. שתעשה כמה שפחות, הם אומרים, רק שלא תפריע ליזמים לפעול ולהביא טוב לעולם בזכות כשרונם, מרצם, ויכולותיהם לעשות כסף מאויר, ולפעמים גם בחזרה, כי אתם יודעים – תקלות קורות. אחרי קריסת הקומוניזם, כביכול הוכח שהם צדקו. תראו, אין אלוהים בלעדי השוק החפשי, ומילטון פרידמן הוא נביאו. זוהי כמובן פנטסיה ולא מציאות, "שוק חפשי" הוא דימוי תיאורטי, לא משהו שקיים במציאות בפני עצמו, כישות או כמצב בעולם. והוא לא היה קיים אי פעם. שום שוק לא יכול לפעול ללא מעטה מגן של המדינה הריבונית. גם כאשר היא מצמצמת את שליטתה בשוק, היא זו שיוצרת את התנאים שמאפשרים לו לפעול. היא מבטיחה לו שמירה על "זכויות הקניין", אבן היסוד של משטר קפיטליסטי. היא זו שדואגת לבית משפט שידון בתביעות קטנות וגדולות וכל מיני סכסוכים מסחריים. היא זו ששולחת את המשטרה לאכוף, או להבטיח שלא ישדדו את הטובין המיוצרים בתאגיד. ויותר מזה, המדינות של היום בונות מעטפת של רגולציה קפדנית, ששומרת על השוק מפני עצמו. ולכן, הייתי מציע תיקון קטן לכותרת לכתבה – "יש רק בעיה אחת עם הרעיון היפה על השוק הפרטי – זה פשוט לא נכון".
נדמה לי שהתכוונת לכתוב אבן היסוד ולא אבל היסוד, למרות שמן הסתם פרויד היה מתמוגג. אני קוראת עכשיו את ספרו של לנייר "למי שייך העתיד?" וגם הוא מדבר על ניצולם של הרבים בידי המעטים
כן, כמובן. תודה.
לא קראתי אותו עדיין , אבל בכל מקרה לפי מצב העתונות נראה שהעתיד לא שייך לנייר. 🙂