מעט על ההבדל המהותי

בפוסט קודם שלי, טענתי שאפשר לבאר את עמדתם של רבני הר המור ואחרים בסוגית מינוי הרב הראשי באמצעות ניתוח וובריאיני על מקורות הסמכות. הרב שטרנברג, ראש ישיבת הר המור כאילו ישב וקרא בשקיקה את הבלוג שלי, והזדרז לתמוך בעמדתי.

אמרתי שם שוובר, מאבות הסוציולוגיה, תהה על המקור ללגיטימיות של השלטון ושל המנהיגות. בטיפולוגיה שלו על מקורות הלגיטימציה לסמכות, הבחין בין שלשה מקורות אפשריים. לענייננו נדרש לשנים מהם. סמכות מסורתית וסמכות הנשענת על חוק. מנהיגות רבנית היא מנהיגות מסורתית, במונחי ובר. אדם יכול להיות רב או באמצעות ירושה (כמו אצל האדמו"רים החסידיים) או באמצעות הסמכה של אנשים שמוכרים בתור רבנים. כלומר זאת אליטה שמכשירה את ממשיכיה, על סמך קריטריונים פנימיים הנשענים על הלגיטימיות של המסורת. אמנם גם היא דורשת הסכמה של "העם" אך הוא אינו מקור הסמכות, אלא המסורת הקובעת שהמינוי מוענק לרב על ידי קודמיו. והוא בתורו יוכל למנות אחרים. אני לא מתכוון רק ל"סמיכה" הפורמלית שהייתה ואבדה, אלא למנגנונים של בחירה מיהו "רב".

הרב שטרנברג, מצידו, אמר בעניינה פסיקה הלכתית ממש כך:

השקפתם של המנהיגים צריכה להיות אל בית המדרש ומשם ילמדו כיצד החיים צריכים להיראות. כשהם הולכים להנהיג את ישראל בדרכי תורה זה לא רק תורה אלא יסודי דרכיה של האומה, השקפתם צריכה לפנות אל התורה ואל בית המדרש ולפיהם הם יובילו את העם. אבל אם יקחו שיקול דעת הבחנה על פי החיים המקולקלים שבשוק, הם ישחיתו את ההנהגה ולא יוכלו לכוון להנהיג נכונה את דרכי החיים של האומה.

רוצה לומר, מקור הסמכות של הרבנים אינו העם, אלא המסורת. אני שמחתי מאד. היום ראיתי שתומר פרסיקו בפוסט שלו שמח הרבה פחות והוא מבקש

"לאפיין את החרדיות בארץ כיום, ולהבדיל אותה מיהדות דתית שאינה חרדית. בניגוד לרושם הרווח, חרדים הם לא מי ש"מקפידים מאוד" על ההלכה. יש אמנם רמות שונות של הקפדה בין אוכלוסיות אורתודוקסיות שונות, אבל אלה לא מהוות את קו הגבול העקרוני או העמוק ביותר בין חרדים לשאינם."

הוא מצטט את הרב שטרנברג,  ומסביר

הרב שטרנברג אינו "חרדי" במובן הסוציולוגי – הוא אינו ליטאי ולא חסידי, לא מתלבש כחרדי, וכאמור עומד בראש ישיבת הר המור הציונית דתית. אבל הוא חרדי בהשקפת עולמו. מה שהופך את השקפת עולמו לחרדית הוא הניתוק המכוון בינה ובין תנאי המציאות המשתנים, והראייה בתורה ובהלכה ישויות מטאפיזיות קפואות וטהורות, ועל פיהן אמור העולם להתיישר. הרב שטרנברג, אם כן, הוא חרדי-לאומי (חרד"ל) לא בגלל שהוא "מקפיד על ההלכה", אלא בגלל שהגישה ההלכתית שלו שונה מזו של הציונות הדתית הקלאסית.

מכאן הוא ממשיך וטוען (בעקבות תזת "האורתודוקסיה כתגובה" של משה סמט ,הידועה יותר מכתביו של יעקב כ"ץ) כי האורתודוקסיה אינה "מסורת" אלא חידוש. פרסיקו אומר (ואני מקצר, אפשר לראות את כל הפוסט בקישור למעלה) כי

גישה הזאת עצמה, של תיאוריה או דוקטרינה שיש לכפות אותה על המציאות היא עצמה מודרנית, ואין בה שום דבר מסורתי. לידתה בעידן בו הדתות איבדו את כוחן ובני אדם (באירופה) פיתחו הזיות בדבר האפשרות למצוא נוסחה רציונלית אחת שתסדר את כל החיים, הפרטיים והפוליטיים.

ומוסיף:

מעולם לא היתה מחשבה כזאת בתולדות היהדות, ודאי לא בקשר להלכה, שתמיד היתה רבת דעות, זרמים, עדות, ורמות של הקפדה. ובעיקר: ההלכה תמיד היתה בדיאלוג פורה עם החיים הממשיים. החרדים והחרד"לים אימצו במקרה זה תבנית מחשבה אירופאית-מודרנית (בעיקר צרפתית), והפכו אותה לתו ההיכר שלהם. והם עוד טוענים שהם אלה ששומרים על המסורת.

כמה ענינים הפריעו לי בטקסט הזה, ולא בגלל שפרסיקו לא מסכים איתי. זכותו. ישנם ענינים פעוטים ביחס, כמו הטענה התמוהה בעיני ש"מעולם לא היתה מחשבה כזאת בתולדות היהדות", או האמירה הלא מבוססת שחרדים והחרד"לים אימצו תיזה צרפתית. (אולי בעזרת הרב אבינר?). יותר חשוב לי לומר שחרדיות, או אורתודוקסיה, כמו כל תופעה חברתית או משנה פילוסופית, לא ניתנת להעמדה על עקרון אחד בלבד. כל דת, והיהדות בתוכה כוללת בתוכה עושר ומגוון רחב של אמונות דעות ומעשים, ולהגיד שדווקא זה הדבר ה"מהותי" היא עמדה בעיתית בעיני.

אך הבעיה המרכזית, שבעיני היא מהותית, מתגלה לעינינו דווקא במשפט האחרון – "והם עוד טוענים שהם אלה ששומרים על המסורת.". פרסיקו משתמש בתזה משנות הששים ולא עומד על מגבלותיה האנליטיות והמעשיות. האורתודוקסיה מציגה את עצמה כממשיכה בלעדית אמתית ואותנטית של היהדות. זו התודעה העצמית שלה. נכון, יש בה בעיות רבות. גם תחת כנפי האורתודוקסיה, כאז כעתה ישנן תנועות רבות ומגוונות, שחלקן נלחמות זו בזו בתקיפות רבה אפילו מזו שהן מתווכחות עם תנועות לא-אורתודוקסיות.  אך גם כך, טענת המסורתיות של האורתודוקסיה אינה ניתנת להידחות באמירה שהיא מושפעת מהמודרנה כמו כל התנועות האחרות. המהלך שעושה פרסיקו בפוסט הוא להתווכח עם דעתו של הרב כשהוא מלהטט בין שני כובעים. חוקר הדתות מצד אחד והאדם שיש לו עמדה מסוימת. וכשהוא בא לסכם הוא עושה זאת באמצעות לעג, מין דחקה שכזו. "והם עוד טוענים שהם שומרים על המסורת". הכניס להם קטנה, הא. אם כמו שאומר פרסיקו זהו "ההבדל המהותי" לא ניתן לסכם את הדיון החשוב בעזרת עלבון מושחז פחות או יותר, ולהסתפק בכך. אלא אם מה שהמחבר מבקש בעצם זה להראות שההיסטוריה והמחקר איתו כדי לתמוך בעמדה הליברלית-המודרנית בה מחזיק החוקר. מדעי החברה אינם יכולים או צריכים בכלל ליצור מסגרת מושגית שתבחן אותנטיות ואמת של דתות, ותשבח אחת ותגנה אחרת.  אני לא חושב שחוקר דתות, בתור חוקר, יכול להמליץ לאורתודוקסיה כיצד לנהוג. יכול שתהיה לו דעה בעניין זה כמו לכל אחד, אבל צריך להזהר ולהקפיד לא להמליץ לנחקריך כיצד לעבוד את האלוהים שבו הם מאמינים. לפרסיקו יש עמדה בשאלה מה צריכה לעשות היהדות בזמננו, וזה ממש בסדר. אך נראה כאן שעמדתו מקלקלת את השורה וענין זה פוגם באיכות הטיעונים, מאחר שאין את ההפרדה הראויה בין המצב המצוי למצב הרצוי בעיניו.

===

בנושא זה ממש, כדאי גם לקרוא את האורתודוקסיה ותפקידו האמביוולנטי של המורה למחשבת ישראל שכתב אריאל סרי לוי.