מי צריך ביקורת ספרות

זה התחיל במכתב שקיבלתי:

מוסף "שבת" הוא המוסף לתרבות, הגות, ספרות ואמנות של עיתון מקור ראשון. לקראת שבוע הספר אנו יוצאים בפרויקט מיוחד – "מי צריך ביקורת ספרות", ובו אנו פונים למספר מבקרי ספרות בארץ ושואלים אותם כמה שאלות. וכך עניתי לאמור, דבר דבור על אופניו:

מי צריך ביקורת ספרים? למה היא חשובה בעיניך? שאלת "מי צריך" מניחה שכתיבה על ספרים היא "מוצר" שבא לספק צורך כל שהוא, ואם לא כן אין לה הצדקה. אני מאמין שיש דברים שעצם העיסוק בהם הוא הדבר המשמעותי ואינם נזקקים לנימוקים חיצוניים. כתיבה על ספרים ושיחה אודותיהם היא אחד הדברים הללו. בנוסף, אני לא חושב שמבקרי ספרות צריכים להיות "שומרי הסף" של הספרות ולהגן עליה מפני הבאים לכלותה. והם גם לא צריכים או ראויים להיות מורי הדרך להמונים, בבחינת ממני תראו וכן תעשו. לא אני הוא האיש המתאים למטרה זו. לדידי – מחברי הספרים פתחו בשיחה, ואני מבקש להצטרף אליה ולומר דבר מה, שאני מקווה שיהיה בעל משמעות.

למה אתה מבקר ספרים? אני כותב "ביקורת תרבות" מנקודת מבט סוציולוגית ביקורתית, ולא אסתטית. אני מבקש לראות את מקומו של הספר בחברה, ובתרבות. העניין שלי בספרים הוא משום שהם יצירות תרבותיות המשקפות את זמנם, ובד בבד משפיעות עליה, ולכן שאלת ההקשר החברתי היא בעלת ערך בעיני. כל יצירה תרבותית נטועה בזמן ובמקום, ויש לה הקשר ומסגרת תרבותית וחברתית. חשוב לדון מי הם נמעניה של אותה יצירה, מה הן הנחותיה הסמויות ומה אזור העיוורון שלה – המקום בו היא תופסת את המציאות כמובנת מאליה.

מהם הקריטריונים העיקריים שעל פיהם אתה שופט ספרות? אני לא שופט "ספרות", מאחר שלא חשוב לי להגדיר מה במקום וברגע הזה נחשב "ספרות"  ומהם "ספרים" סתם. מבחינתי כל יצירה תרבותית היא עניין לענות בו. סוציולוגיה של התרבות, שהיא הפרדיגמה התיאורטית שבמסגרתה אני כותב,  טוענת כי מושגי האיכות הם נזילים ומשתנים לפי הזמן והמקום. כך למשל הייתה תקופה שזלזלו בשייקספיר בגלל שלא פעל לפי כללי הפואטיקה של אריסטו, והיום הוא הקלסיקון בה' הידיעה. הסוציולוג הצרפתי בורדייה לימד אותנו שקריטריונים של טעם הם מנגנון חברתי שמטרתו ליצור הבחנה מעמדית, ואינם עומדים בפני עצמם. אני לא שותף לאתוס האמנותי של זמננו הפוטר כל אמן מאחריות לתוצאות דבריו ולמעשיו. גם חופש הביטוי אינו אמתלה ראויה להתחמק מביקורת. בשל כך אני עוסק באתיקה ובפוליטיקה (במובן הרחב) של הספר, ולא ב"ספרותיות" שלו, ומנסה להאיר את הטיעונים המפורשים והמשתמעים ממנו, ובמידת הצורך להתווכח איתם.

מה הדילמות שאתה נתקל בהן בכתיבת ביקורת ספרות? אני משתדל לזכור שהקוראים הנאמנים ביותר לטורים שלי הם מחברי הספרים, ואני מקווה שהם מאמינים שנהגתי בספרם כראוי. בד בבד אני מבקש לפעול ללא מורא וללא משוא פנים, ולכתוב את מה שאני סבור שראוי להיאמר, גם אם אינו נוח. לא תמיד קל ליישב בין שתי הגישות.

על אילו ספרים לעולם לא תסכים לכתוב ביקורת? "לעולם" זו הצהרה קצת דרמטית מדי. אני יכול לומר שאני נמנע מלכתוב על ספרים שאני לא מצליח לקרוא מתחילה ועד סוף, שיכתבו עליהם אחרים.

האם, כמאמר הקלישאה, מבקרי ספרות הם סופרים מתוסכלים? אולי, בוודאי שלא כולם. יש גם לא מעט סופרים שהם מבקרים מתוסכלים.

=

ועוד כמה דברים שלא כתבתי, מקוצר המקום שם:

אני לא מקבל את ההבחנה בין "קורא מן השורה" ל"איש הספרות". אז נכון, יש שיח של "מקצוענים" שמדברים בינם לבין עצמם, כותבים מחקרים ומפרסמים ספרים. זכותם, אבל למרבית העולם הקורא דבריהם לא מעלים ולא מורידים. ואני לא מתכוון לאנשים שאינם מוצאים עניין בספרים ומעדיפים למצוא לעצמם עיסוקים אחרים, אלא דווקא למי שקורא ספרים הרבה. ככלל, אני לא מקבל את התפיסה הנפוצה כל כך שחובה שיהיה מישהו בתפקיד "שומר סף" שיכוון את העם לאן ילך, אחד שממנו יראו וכן יעשו. לדעתי זו יומרה שאין לה על מה שתסתמך. אני בכלל חולק על אופצית ה"שיפוט". בין השאר בגלל שהוא משתנה תדיר, עם שינוי הזמנים והטעמים.

ועוד בעניין קריאת ספרים וכתיבה עליהם. גם אם תבקשו מאנשים משכילים שיכתבו על ספרים, איני חושב שחכמי תורת הספרות מוכשרים יותר לקריאת ספר ממי שלא למד "ספרות" (כתחום עיון אקדמי) מימיו. לידידי  הטענה שההשכלה היחידה הרלבנטית לקריאת ספרים היא תורת הספרות. היא הנחה שגויה, או לפחות שנויה במחלוקת.  אני מעדיף את הסוציולוגיה של התרבות, שלא מנסה להגיד לך מה צריכים מחברים לכתוב, אלא  דנה במה שיש ומספרת לך דבר אחד או שניים בעניין חשוב זה.