עוד מעט שבת

עוד מעט שבת, כמה עניינים השזורים על חוט וקשר. שמלת השבת של נינט, מהגרי היאוש של סלוניקי, פרידה היושבת בברלין  לקט קצר ומעשה מופלא לשבת קודש.

ים של דמעות

רננה שמיס-בירן כותבת בבלוג שלה על התגובות לטקס החינה של נינט היא מספרת:

אתמול בערב נערכה החינה של נינט ובחיר לבה יוסי מזרחי. בלבוש מרוקאי מסורתי הכולל כפתן מרוקאי לבן לה וג'לבייה (חליפה לבנה שעליה וסט) לבנה לו, הם נכנסו לאירוע, על פי כל כללי הטקס.

ומוסיפה ומספרת כי:

על הבוקר כבר החלו הנשמות הטובות להגיב: "מסתבר שבתוך הרוקרית וונאבי, עדיין מסתתרת החיילת השמנמנה מקריית גת שכל מה שהיא רוצה זה טקס חינה עם שמלות מאלנבי", פרסמה מישהי סטטוס בפייסבוק; ואחרת כתבה: "אישה יזידית שחויבה להינשא לפעיל דאעש". גם התגובות על הידיעה באתרי הרכילות לא איחרו לבוא וכללו ביטויים כמו "פרימיטיביים", "מרוקאים הם קופים", "עזה זה כאן" ו"כמה עצוב שיהודים ממשיכים עם המנהג המוסלמי המפגר הזה".

שמיס-בירן מבקשת למחות על התגובות הללו, ולראות בהן ענין בלתי הולם ומגונה בתכלית. כה לחי לה. אלא מה, תראו איך היא עושה את זה:

מדהים כמה אמוציות יכול לעורר טקס אחד, ועוד כזה שנחגג על ידי מי שהייתה המאמי הלאומית שלנו; כמה ביטויים של גזענות הוא מעורר בנו – אנשים נאורים ופלורליסטיים בעיני עצמנו אבל לא מוכנים לקבל שום סטיית תקן. עיוורים לדיכוי, למדינה שדוחה מקרבה את בני ובנות עדות המזרח, ששיכנה אותם בתנאים-לא תנאים בעיירות פיתוח בפריפריה, שמזניחה תשתיות וחינוך במקרה הטוב, מסלילה אותם להיות הפועלים השחורים שלנו במקרה הרע.

אז מילא השימוש הקלוקל במונח "סטית תקן", לא כולם למדו כמונו סטטיסטיקה באוניברסיטה. הבעיה היא שהיא מגדירה את ה"אנחנו" אליו היא פונה בצורה מובהקת, כשנינט יחד עם "בני ובנות עדות המזרח" נמצאים מחוץ לו. "אנחנו" המתוקן של שמיס-בירן, הוא הרבה יותר נחמד. הוא אפילו מרשה לחיילות שמנמנות לשעבר מקרית גת ללבוש כפתן מרוקאי אם זה מה שעושה להם  טוב שמה, אלה עם התרבות שלהם.

 

מאסו ארץ חמדה

דפנה ברמלי מספרת היום במגזין השבת של גלובס (עם השם המשונה והתוכן המצוין) על אחד, איתן סלוניקי, ששם לו למטרה לשכנע ישראלים לנהוג כמותו ולנתק את קשריהם הרגשיים עם הארץ ולעזוב. ויפה שעה אחת קודם. סלוניקי מוציא דיבת הארץ רעה כהנה וכהנה, ולא נתקררה דעתו עד שפתח אתר שלם המיועד למטרה זו ממש. לפני שאתם פונים לעיין באתר  כדאי שתדעו למי הוא מיועד:

אני מעודד ישראלים צעירים, חילונים ומשכילים לרדת מהארץ כי אין להם בארץ העתיד שהם ראויים לו. אני חושב שהרבה יותר אנשים יודעים את זה ממה שהם רוצים להודות".
– למה רק צעירים ומשכילים? מה עם השאר?
"זה פשוט הרוב המכריע של הפונים: אנשים חילוניים ומשכילים בני 30-20. אנשים איכותיים".
– קצת מתנשא לקרוא להם כך, לא?
"לפעמים אני מתנשא. יותר חשוב לי שבן אדם איכותי אחד יהגר ויישאר בחו"ל לתמיד, מאשר שמאה ישראלים מהסוג 'המכוער' ייסעו לעבוד במכירת תמונות וירמו אנשים".

 

פרידה בברלין

בנקאי וורשאי וברנשטיין שמו שלח את בנו לאוניברסיטה לקראקוי. השתמד שם הבן, וכדי למחות עוון יהדותו מעליו, שינה שמו וקרא לעצמו "זאבּנסקי".
מרוב חדווה, שהצליח לשרוף גשרו האחרון מאחריו, לא זז כל היום מקלפים והפסיד הרבה ממון. ראה, שנתרוקן כיסו, ושלח טלגרמה לאביו:
"אבא, מצבי דחוק; לכסף אני זקוק".
החזיר לו אביו טלגרמה:
"ישלח לך זאבנסקי אביך"…

(ספר הבדיחה והחידוד, אלתר דרויאנוב)

 

לקט

• ראיתי הבקר טלוויזיה – מתברר שאמילי עמרוסי מדברת גם עברית שוטפת.
• נשבר לי חישור בגלגל האחורי. נראה לי שהאופניים שלי קראו לי שמן
• הייתי אצל רופאת המשפחה שלי השבוע. אמרה לי שהגיע הזמן להפסיק את ההרחבה הכמותית.
• יש אנשים שמדגימים לך שמה שטוב בחוסר מודעות עצמית זה שאתה אף פעם לא תדע שאתה סובל מזה.
• הם גם מזמינים אותך לשיחה שבה הם לא נותנים לך להשחיל מילה ואומרים לך שעה כמה חשוב לדעת להקשיב
• מאמננים של 'מיצוי עצמי' יאמרו שאנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות שלנו. אני אומר שאם הם יודעים איפה יש כזה אזור נוחות אני מיד עובר לגור שם.
• אני זוכר מבית הספר היסודי את דבורנית דינסמור. כולם אהבו אותה. מעניין איפה היא היום.

 

וגם: 'משוחרר בתנאים מגבילים' זה פחות או יותר תיאור מצבנו הקבוע, לא כך?

 

סיפור לשבת:

במקום בו אני עובד נחתם לפני זמן מה הסכם שכר ובו מוענק לגמלאים תשלום רטרואקטיבי. המו"מ נמשך יותר משנה, ועד שנחתם והחלו לשלם חלק מהגמלאים שהיו זכאים לתשלום נפטרו.
מחלקת השכר שלנו עושה מאמץ לאתר את היורשים ולהעביר אליהם את התשלום.
סיפרה לי אחת העובדות העוסקת בכך שהשבוע היא התקשרה לבתו של גמלאי שנפטר, כדי לקבל ממנה את הפרטים להעברת הכסף, וההיא בכתה ואמרה – כזה היה אבא שלי, צדיק, וגם עכשיו כשהוא בשמיים הוא יודע שקשה לי ושולח לי כסף.