שדרוגיטיס

אתמול הלכתי לקחת את האופניים מתיקון. לא קניתי כלום. כמעט. נזכרתי בסיפור הזה. מתוך "שלשה בבומל" שכתב ג'רום ק ג'רום מנוחתו עדן. (מאנגלית : גבריאל רוזן רוזנבאום)

 

 

ביום שני אחרי הצהריים הופיע הריס. הוא החזיק בידו את עיתון רוכבי האופניים.

אני אמרתי: ״אם תשמע לעצתי, תעזוב את זה.״ הריס אמר: ״לעזוב את מה ?״

אני אמרתי: ״את הפטנט החדש הזה, המהפכה ברכיבה על אופניים, שובר השיאים, הטיפשות הזאת, מה שזה לא יהיה, המודעה שאותה אתה מחזיק ביד.״

הוא אמר: ״תראה, אני לא יודע. יהיו לנו כמה גבעות תלולות שנצטרך להתגבר עליהן. אני חושב שאנחנו נצטרך בלמים טובים.״ אני אמרתי: ״אני מסכים איתך שאנחנו נצטרך בלמים. מה שלא נצטרך זה הפתעה מכנית שאנחנו לא מבינים אותה, ושאף פעם לא פועלת כשהיא צריכה לפעול.״

״הדבר הזה,״ הוא אמר, ״פועל באופן אוטומטי.״

״אתה לא צריך לספר לי,״ אמרתי. ״אני יודע בדיוק מה הוא יעשה, על פי האינסטינקט. בעלייה הדבר הזה יבלום את הגלגל בכזאת יעילות עד שניאלץ לסחוב אה האופניים על הכתפיים. האוויר בראש הגבעה יעשה לו הרגשה טובה, ופתאום הוא יתחיל לפעול שוב כמו שצריך. בירידה הוא יתחיל להרהר איזו טירדה הוא גרם קודם. זה יוביל אותו לחרטה, ובסוף ליאוש. הוא יגיד לעצמו: ׳אני לא מתאים להיות בלם. אני לא עוזר לאנשים האלה.־ אני רק מפריע להם. אני ארור, זה מה שאני.׳ ואז, בלי שום אזהרה, הוא יפרוש לגמרי מכל פעילות. זה מה שהבלם הזה יעשה. תעזוב אותו. אתה בחור טוב,״ המשכתי, ״אבל יש לך חסרון אחד.״

״איזה י״ הוא שאל בהתמרמרות.

״יש בך יותר מדי אמונה,״ עניתי. ״כל פעם כשאתה קורא מודעה, אתה מייד קופץ ומאמין בה. כל רעיון בקשר לאופניים שאיזשהו טיפש חשב עליו — אתה ניסית. המלאך השומר עליך מכל רע הוא כנראה מוכשר ובעל מצפון, ועד עכשיו הוא הוציא אותך מהבוץ. שמע בקולי ואל תעמיד אותו בנסיון יותר מדי. הוא בטח היה עסוק מאוד מאז שהתחלת לרכב על אופניים. אל תמשיך ככה כי אתה תוציא אותו מדעתו.״ הוא אמר: ״אילו כל אחד היה מדבר ככה, לא היתד, שום התקדמות בשום תחום מתחומי החיים. אם אף אחד לא ינסה אף פעם שום דבר חדש, העולם יגיע לקפאון. רק על ידי —״ ״אני יודע את כל מה שאפשר להגיד בעד העמדה הזאת בויכוח,״ הפסקתי אותו. ״אני בעד השתתפות בנסיונות חדשים עד גיל שלושים וחמש. אחרי שלושים וחמש אני חושב שלאדם מגיע לחשוב על עצמו. אתה ואני מילאנו את חובותינו בתחום הזה, ביחוד אתה. אתה פוצצת על ידי פנם־גז מפטנט —״

הוא אמר: ״אתה יודע, אני באמת חושב שזאת היתד, אשמתי. אני חושב שבטח הברגתי אותו יותר מדי הזק.״ אני אמרתי: ״אני בהחלט נוטה להאמין שאם יש דרך לא נכונה לטפל בדבר הזה, זוהי הדרך שבה אתה טיפלת בו. אתה צריך לקחת בחשבון את הנטייה הזאת שלך. היא בהחלט קשורה לויכוח הזה. אני עצמי לא שמתי לב מה עשית. אני רק יודע שרכבנו בשקט ובשלווה לאורך דרך וויטבי ושוחחנו על מלחמת שלושים השנה, כשהפנס שלך התפוצץ כמו ירייה של אקדח. הניתור שעשיתי שלח אותי לתעלה. והבעת הפנים של אשתך, כשסיפרתי לה שלא קרה שום דבר ושהיא לא צריכה לדאוג,  כי שני האנשים יסחבו אותך למעלה והרופא יבוא תוך דקה יחד עם האחות, עדיין חקוקה בזכרוני.״

הוא אמר: ״חבל שלא עלה על דעתך להרים את הפנס. הייתי רוצה לגלות מה היתר, הסיבה שגרמה לו להתפוצץ בצורה כזאת.״ אני אמרתי: ״לא היה זמן לאסוף את הפנס. לפי חשבוני זה היה לוקח שעתיים כדי לאסוף אותו. לגבי ההתפוצצות שלו, רק העובדה שפרסמו אותו כפנס הבטוח ביותר שהומצא אי פעם, יכולה לגלות לכל אחד, חוץ מאשר לך, שכאן אמורה להיות תאונה. ואחר כך היה הפנס החשמלי ההוא,״ המשכתי.

״אבל הוא באמת נתן אור נהדר,״ הוא ענה, ״אתה בעצמך אמרת את זה.״

אני אמרתי: ״הוא נתן אור זורח בקינגס־רואד, בברייטון, והפחיד סוס.

ברגע שבו נכנסנו לאפלה אחרי קמפ־טאון הוא כבה, ואתה קיבלת הזמנה לבית משפט בגלל רכיבה בלי אור. אולי אתה זוכר שבשעות שטופות שמש של אחרי צהריימים, אתה נהגת לנסוע עם הפנס הזה כשהוא מאיר במלוא עוצמתו. כשהגיעה שעת התאורה, כמובן שהוא היה עייף ורצה לנוח.״

״הוא באמת היה קצת מעצבן, הפנס הזה,״ הוא מלמל. ״אני זוכר את זה.״

אני אמרתי: ״הוא עצבן אותי. בשבילך זה בטח היה יותר גרוע. וחוץ מזה, ישנו עניין המושבים של האופניים,״ המשכתי — רציתי ללמד אותו לקח עד הסוף. ״אתה יכול לחשוב על מושב כלשהו שפרסמו אותו אי פעם ושאתה לא ניסית אותו?״

הוא אמר: ״היה לי מין כזה רעיון שמוכרחים למצוא פעם את המושב המתאים.״

אני אמרתי: ״תוותר על הרעיון הזה. זהו עולם בלתי מושלם של שמחה וצער מעורבים זה בזה. יכול להיות שישנו עולם טוב יותר שבו מושבי האופניים עשויים מהקשת שבענן וממולאים בענן. בעולם הזה הדבר הפשוט ביותר הוא להתרגל למשהו קשה. אתה זוכר את המושב ההוא שקנית בבירמינגהאם י הוא היה מחולק לשניים באמצע, ונראה כמו זוג כליות.״

הוא אמר: ״אתה מתכוון להוא שעוצב לפי עקרונות אנטומיים?״

״קרוב לוודאי שכן,״ עניתי. ״על המכסה של הקופסה שבה הבאת אותו, היה ציור שהראה שלד יושב — או יותר נכון אותו חלק של השלד שיושב בפועל.״

הוא אמר: ״זה היה מדוייק בהחלט. הוא הראה לך את התנוחה הנכונה של ה—״

אני אמרתי: ״לא ניכנס לפרטים. בעיני התמונה נראתה תמיד בלתי מעודנת.״

הוא אמר: ״מבחינה רפואית, היא היתה בסדר.״

״יכול להיות,״ אמרתי, ״בשביל אדם שרוכב רק עם העצמות שלו. אני רק יודע שניסיתי אותו בעצמי, ובשביל אדם שיש עליו בשר זה היה עינוי. כל פעם שהיית עובר מעל אבן או חריץ הוא היה צובט אותך. זה היה כמו לרכב על סרטן עצבני. אתה רכבת עליו במשך חודש.״

״אני חשבתי שצריך לנסות אותו כהלכה,״ הוא עגה.

אני אמרתי: ״אתה ניסית כהלכה גם את המשפחה שלך, אם לא איכפת לך. אשתך סיפרה לי שבמשך כל חיי הנישואים שלכם אף פעם לא היית במצב רוח כל כך רע, וכל כך לא־נוצרי, כמו שהיית באותו חודש. וחוץ מזה אתה בטח זוכר את המושב השני. זה עם הקפיץ מתחתיו.״

הוא אמר: ״אתה מתכוון למושב הקפיצי.״

אני אמרתי: ״אני מתכוון למושב שהקפיץ אותך למעלה ולמטה כמו ג'ק המזנק^[1]. לפעמים היית נוחת בחזרה במקום הנכון, ולפעמים לא. אני לא מזכיר את הדברים האלה רק כדי להעלות זכרונות מכאיבים, אלא מכיוון שאני רוצה להדגיש בפניך את הטיפשות שבעשיית נסיונות בשלב הזה של חייך.״

הוא אמר: ״הייתי מעדיף שלא תפרוט כל הזמן על הנימה של הגיל שלי. אדם בגיל שלושים וארבע —״

״אדם באיזה גיל?״

הוא אמר: ״אם אתה לא רוצה את זה, לא צריך. אם האופניים שלך ידהירו אתכם במורד הר, ואתה וג׳ורג׳ תעופו לגג של כנסייה, אל תאשימו אותי.״

 

---

[1] ג׳ק המזנק — צעצוע בצורת קופסה, שמתוכה מזנקת דמות מחוברת לקפיץ.