כסף וזהב מעשה ידי אדם

וַיְהִי הַיּוֹם, וְהָיָה מְדִינָה, שֶׁהָיָה שָׁם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל, שֶׁהָיוּ כֻּלָּם עֲשִׁירִים אַךְ הָיָה דַּרְכָּם וְהַנְהָגָתָם זָר וּמְשֻׁנֶּה מְאד כִּי הַכּל הָיָה מִתְנַהֵג אֶצְלָם כְּפִי הָעֲשִׁירוּת שֶׁהָיָה עֵרֶךְ מַעֲלַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הָעֲשִׁירוּת שֶׁלּו שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים אוֹ רְבָבוֹת יֵשׁ לוֹ מַעֲלָה זוֹ וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן יֵשׁ לוֹ מַעֲלָה אַחֶרֶת וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל סֵדֶר הַמַּעֲלוֹת הָיָה אֶצְלָם כְּפִי הַמָּמוֹן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּפִי הַסְּכוּם, שֶׁהָיָה קָצוּב אֶצְלָם הוּא מֶלֶךְ. …. וְכֵן הַדַּרְגָּא וְהַמַּעֲלָה שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה הַכּל כְּפִי הַמָּמוֹן כְּפִי מַה שֶּׁהָיָה קָצוּב אֶצְלָם וְכֵן הָיָה קָצוּב אֶצְלָם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן, הוּא סְתָם בֶּן אָדָם וְאִם יֵשׁ לוֹ עוֹד פָּחוֹת מִזֶּה הוּא חַיָּה אוֹ עוֹף וְכַיּוֹצֵא וְהָיָה אֶצְלָם חַיּוֹת רָעוֹת וְעוֹפוֹת דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ רַק כָּךְ וְכָךְ הוּא נִקְרָא אַרְיֵה אֱנוֹשִׁי וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָר חַיּוֹת רָעוֹת וְעוֹפוֹת וְכוּ' דְּהַיְנוּ שֶׁלְּפִי מִעוּט מָמוֹנוֹ הוּא רַק חַיָּה אוֹ עוֹף וְכוּ' כִּי עִקַּר הָיָה אֶצְלָם הַמָּמוֹן וּמַעֲלָה וְדַרְגָּא שֶׁל כָּל אֶחָד הָיָה רַק לְפִי הַמָּמוֹן.

(מתוך "מעשה בבעל תפילה" רבי נחמן מברסלב)

בטקסט שלמעלה, שנכתב לפני כמאתיים שנה מותח רבי נחמן מברסלב ביקורת על המקום המופרז שהממון תופס בדעתם של בני האדם. הוא עושה זאת במשל האירוני המציג חברה המדרגת אנשים לפי הממון שברשותם, ועני נחשב אצלם כחיה. גם אם לא נקבל את גישתו המוסרית של רבי נחמן- כסף, במשמעותו כ"ממון" הוא יסוד משמעותי בהיסטוריה ובחברה האנושית. אביא כאן כמה הערות לספר "עלייתו של הכסף: היסטוריה פיננסית של העולם" (במקור The Ascent of Money: A Financial History of the World ) שכתב ניאל פרגוסון. הסקירה מתבססת על התרגום לעברית מאת יאיר לוינשטיין, הוצאת עם עובד, תשע"א 2011.

ניאל פרגוסון (נולד ב-18 באפריל 1964) הוא היסטוריון סקוטי, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד וחוקר באוניברסיטת סטנפורד ובאוניברסיטת אוקספורד. פרגוסון אינו יושב רק באוניברסיטה, אלא עוסק גם בכתיבה פופולארית לקהל הרחב. ספריו הוסרטו לתכניות טלוויזיה (כמו גם הספר נשוא סקירה זו) וגם בכתיבה פובליציסטית הוא שולח את ידו, וכותב מאמרי דעות בנושאים כלכלים וגם בעניינים פוליטיים אחרים (כמו למשל בעד הפצצה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן), לאחרונה נאלץ להתנצל לאחר שבראיון העיר כי "קיינס לא התייחס לעתיד כי הוא היה הומוסקסואל וללא ילדים". ב-2004 ציין אותו טיים מגזין כאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם

"הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל" כך אומר הפתגם, וגם ספרי היסטוריה של הכלכלה בכלל זה. אמנם ההקדמה ואחרית הדבר של הספר נכתבו אחרי תחילתו של המשבר הפיננסי הגדול, אך רוב הספר נכתב לפני שנודע החורבן שכלכלת הכסף הביאה על העולם, ועל הדרך בה פעלה היד הנעלמה כדי להכניס ממון לכיסם של הבנקאים בעוד הם מוכרים אגרות חוב שהם עצמם יודעים שהן חסרות ערך. קצת לא הוגן לשפוט אותו בידיעה שלאחר מעשה, ולבקר אותו על כך שהוא ראה באותה עת את המשבר כמעט כעניין אמריקאי פנימי, אנסה להעיר מתוך מה שהיה ידוע בעת הכתיבה, עד כמה שאפשר. במבוא לספר אומר פרגוסון

אחת המטרות של ספר זה היא אפוא להציע לקורא ההדיוט מבוא לפיננסים, ובמיוחד להיסטוריה פיננסית. אחרי ככלות הכול, עובדה מבוססת היא שחלק ניכר מכלל הציבור בעולם דובר האנגלית הוא בור בכל הקשור לפיננסים. (עמ' 17)

והוא מסכם את פרק המבוא באמרו

…. אם אתם נאבקים לגמור את החודש, או להפוך לאדוני היקום – הבנת עלייתו של הכסף מעולם לא היתה חיונית כמו בתקופה הנוכחית. אם ספר זה יסייע לנתץ את המחסום המסוכן שנוצר בין ידע פיננסי לסוגי ידע אחרים, הרי שלא עמלתי לשווא.

אך האם הוא עומד במטרה זו? לא ממש. קודם כל, זו אינה "היסטוריה פיננסית של העולם" אלא לכל היותר ההיסטוריה הפיננסית של העולם המערבי, ומעט אזורים אחרים שהשפיעו עליו.

פרגוסון אינו ממעיט את הבורות הפיננסית שהוא קובל עליה ועל אף שהוא מתלונן שאנשים אינם יודעים את "ההבדל בין CDO (ניירות ערך מגובי־חובות) ל־CDS (החלף חדלות־פירעון)" הוא לא פותר בעיה זו בספר. יותר מזה, הספר אינו עומד במטרה שהציג לעצמו להסביר מהו הכסף. אני לא קובל על כך שהוא לא תוהה על הרעיון של הכסף במובנו העמוק יותר, מאחר שהוא מנסה להתמקד בכלכלה ולאו דווקא בפילוסופיה. ובכל זאת, היה מקום לדיון מהו בעצם הכסף. פרגוסון, כמו דייויד גרבר טוען שהכסף הוא בעצם חוב, אך לא מרחיב. אך גם אם נניח לעקרון המכונן של הכסף, פרגוסון מדלג על הסברים נחוצים. הוא נמנע מלדון אפילו באופן פשוט, על הדרך בה פועל הכסף בחברה בת זמננו. לסוגיות המהותיות של "מהו כסף" פרגוסון מקדיש שני עמודים בלבד בפרק הראשון. הוא מזכיר את תפקידיו הקלאסיים של הכסף, נוגע ולא נודע. להסבר על הדרך בה נוצר כסף, כיצד כמותו גדלה ומה מקומה של בנקאות ברזרבה חלקית בתהליך מקדיש פרגוסון בקושי שני עמודים (44 ו 45). גם הפער שבין 'כסף פיאט' לתפיסה של 'ערך עצמי' לא מוסבר היטב. כאשר הוא דן ב"תקן הזהב" הוא לא מסביר די הצורך לקוראים את המשמעות של נטישת תקן הזהב והניתוק בפועל של הכסף מהקשר שלו למתכת יקרה, מבחינה כלכלית היסטורית חברתית (פסקה אחת בלבד כעמ' 50 לא יכולה להחשב דיון ממצה), ענין שלדעתי בספר שכותרתו "עלייתו של הכסף" חשוב אפילו יותר מ CDO ו CDS גם יחד. עניינים רבים בספר מופיעים כהררים התלויים בשערה. כך למשל הטרילמה של המדיניות המוניטרית, ענין מורכב ומסובך, מקבל התייחסות פשוטה. גם עקרונותיו של "קונצנזוס וושינגטון" מוזכרים רק בהערת שוליים.

פרגוסון, ממש כמו קרל מארקס הוא מטריאליסט ונותן קדימות למבנה הפיננסי על פני התרבות. כסף אולי אינו "מסובב את העולם" אבל לשיטתו של פרגוסון, המרכיב החומרי והפיננסי עומד מאחורי הרבה מאד תהליכים ואירועים היסטוריים, הכלכלה לא רק מושפעת מהם אלא גם ובעיקר מכוננת אותם. אין בכל פסול כמובן, ופרגוסון מצליח לרקום נאראטיב מרתק הנמשך על פני כל הספר. מעניין מאד לראות את הדיון הארוך שלו בסוגית אגרות החוב, התיאורים על עלייתה של משפחת רוטשילד באמצעות מימון מלחמות, וכיצד הדרום כמעט ניצח במלחמה.

פרגוסון מצליח לכתוב ספר עיון על נושאים מורכבים באופן שוטף וקריא. פרגוסון, גם במקומות שהוא פולמוסי לא נמנע מלתת מקום לחולקים עליו והוא מציג את עמדתם באופן ענייני ומכבד. על אף עמדתו האופטימית בכל הקשור לפיננסים, פרגוסון מסביר היטב את כל הסכנות שאורבות למשקיעים, חוסר היכולת של כלכלנים לראות מעבר לחוטמם ואת נטייתם של אנשים להיות חסרי זיכרון ואופטימיים ללא תקנה.

כסף, אידיאולוגיה ודרוויניזם חברתי

כמו שכבר אמרו בהקשר אחר, קפיטליזם הוא שם משפחה ולא שם פרטי. ישנן כמה וכמה שיטות טעמים וגוונים לקפיטליזם. אינו דומה הקפיטליזם של המדינה בדרום קוריאה, לזה שנותן מקום משמעותי לעובדים כמו בגרמניה, וגם זה של ארצות הברית אינו זהה למה שנהוג בצרפת. זן אחד של קפיטליזם הצליח לייצר שיח כאילו הוא הקפיטליזם ואין בלתו. מתנגדיו נוהגים לקרוא לו "הקפיטליזם הניאו ליברלי" ויש בין תומכיו המנסים לטעון שהוא הוא הקפיטליזם.

ובכל זאת, המפנה הניאו ליברלי הוא שינוי משמעותי של הדרך בה פועל הסקטור הפרטי והציבורי על ידי הסרת מגבלות על פעילות עסקית באמצעות הגנה על הקניין הפרטי, שמירה על עקרון השוק החופשי והחופש לסחור. המשמעות היא דה רגולציה מקיפה של פעילות השווקים הפיננסיים, הפרטה של פעילות ממשלתית יחד עם הקטנת מדינת הרווחה וכרסום כוחם של האיגודים המקצועיים. הקפיטליזם הניאו ליברלי דוגל ב"ממשלה קטנה" שאינה מעורבת בשוק באופן פעיל, ובהפחתת המסים לחלק העליון של בעלי ההכנסות הגבוהות. הוא מבקש ליצור תנועה חופשית של סחורות בין המדינות ולהפחית ככל הניתן את המגבלות על תנועות הון בהיקף משמעותי בין מדינות. חשוב לציין כי לא מדובר בדה רגולציה בתור שכזו, אלא בצמצום רגולציה אחת והחלפתה באחרת שתאפשר את הפעילות הנחשבת רצויה. כך למשל ישנם חוקים העוסקים במסחר בנירות ערך, תמריצים מדינתיים להשקעות של תאגידים רב לאומיים ועוד.

המפנה הניאו ליברלי הביא לעליה משמעותית בחלקו של המגזר הפיננסי בכלכלה ובתוצר העסקי. נוצרו 'דברים' חדשים שאפשר לסחור בהם. נגזרות על השוק, חוזים עתידיים ועוד 'מוצרים פיננסיים' שהפכו כמעט את הכול לסחיר. חוב של אנשים פרטיים וגם חובות של ממשלות הפכו אובייקטים למסחר רב מטבעי ורב לאומי. אחת התוצאות של המפנה הוא עלית שכרם של המנהלים בתלות במניות מה שהביא למדיניות קצרת טווח. במקום השקעה ופיתוח השוק עסק במניפולציות פיננסיות.

לעתים נדרשת קריאה ביקורתית מעמיקה כדי לחלץ מספר עיון את עמדתו היסודית של המחבר. לא זהו המקרה כאן, לפרגוסון יש עמדה חד משמעית בסוגיות מקומו של הקפיטליזם בחברה. והוא לא מסתיר אותה. כבר בפרק הפתיחה הוא מצהיר:

אני עצמי למדתי רבות בעת כתיבת ספר זה, אולם שלוש מהתוכנות שרכשתי בולטות במיוחד. הראשונה היא שעוני אינו תוצאה של ניצול העניים בידי אנשי כספים חמדנים. הוא קשור הרבה יותר למחסור בגופים פיננסיים, להיעדר בנקים, ולא לקיומם…….התובנה הגדולה השנייה שלי קשורה לשוויון ולהיעדרו. אם יש פגם במערכת הפיננסית, הרי זה משום שהיא משקפת ומעצימה את טבעם של בני האדם. …. הפיננסים גם מציגים תמונה מוגזמת של ההבדלים בינינו, בכך שהם מעשירים את בעלי המזל והחכמים ומרוששים את חסרי המזל ואת הפחות חכמים.

לבסוף, הבנתי גם שכמעט אין דבר קשה יותר לניבוי מדויק מאשר עיתויו והיקפו של משבר פיננסי, משום שהמערכת הפיננסית באמת ובתמים מסובכת כל כך, ורבים מאוד מהקשריה אינם ליניאריים, ואפילו כאוטיים. ….. ההיסטוריה הפיננסית, אם להשתמש במטאפורה אחרת, נראית כמו מקרה קלאסי של אבולוציה בפעולה, אם כי במסגרת זמן מצומצמת בהרבה מזו של אבולוציה בעולם הטבעי. ״בדיוק כפי שכמה זנים נכחדו בטבע,״ ציין עוזרו של שר האוצר, אנתוני וו. ריאן, לפני הקונגרס בספטמבר 2007, ״חלק מהטכניקות הפיננסיות החדשות עשויות להתגלות כמוצלחות פחות מהאחרות.״ שפה דרוויניסטית כזו נראית הולמת באופן ראוי לציון בעת כתיבת שורות אלו.

שלש הטענות הללו, או "תובנות" כפי שפרגוסון מעדיף לקרוא להן הן הצהרות פוליטיות חברתיות שממקמות אותו בתוך המחנה התומך בקפיטליזם הניאו -ליברלי. הוא תומך בהעצמה של המוסדות הפיננסיים, ולא מייחס להם השפעה על אי השוויון. לדידו זהו חלק מהמצב האנושי.

מתוך שלש התובנות – אבקש לדון בתובנה השלישית שהיא לדעתי החוט המקשר בין כל הפרקים, ופרגוסון עצמו הקדיש לו את כל "אחרית הדבר". פרגוסון בוחר לספר לנו סיפור, עם התחלה ואמצע ששיאו קצת לפני שהספר נסגר. התימה המרכזית שלו, כפי שהוא מעיד על עצמו היא "אבולוציה". מערכת הכסף היא תוצר של התפתחות דרוויניסטית, המובילה אותנו מהעבר הקדום של החד תאיים אל המערכת המשוכללת והנפלאה שחוזות עיננו.

וכך נחתם הספר, שבכל מה שקשור לסוגית הדרוויניזם הרי שהוא ברור ואינו משתמע לשתי פנים:

יכולתי באותה מידה להביע הוקרה לצ׳רלס דרווין, ולקרוא לספר ״מוצא הפיננסים״, שהרי סיפרתי סיפור אבולוציוני אמיתי. כאשר אנו מושכים שטרות מכספומטים, או משקיעים חלקים ממשכורותינו החודשיות באיגרות חוב ובמניות, או מבטחים את המכוניות שלנו, או ממשכנים מחדש את בתינו, או מוותרים על הטיה להשקעה בכלכלה המקומית לטובת השווקים המתעוררים, אנו נעשים מעורבים בעסקאות שהיו להן תקדימים רבים במרוצת ההיסטוריה.

יש מי שמדברים היום על ״מות הקפיטליזם״, או על ״סופו של השוק החופשי״, כאילו המדינות הן באופן כלשהו חלופה לשווקים הפיננסיים. המציאות ההיסטורית, כפי שכבר צריך להיות ברור, היא שמדינות ושווקים פיננסיים התקיימו תמיד במערכת יחסים סימביוטית. אכן, ללא סיוע החירום של מימון ציבורי, לא היו מתרחשים רבים מהחידושים שהולידו את הבנקים המרכזיים, את שוק איגרות החוב ואת שוק המניות. נותרתי משוכנע יותר מתמיד, שכל עוד לא נבין לאשורו את מוצא המינים הפיננסיים, לא נהיה מסוגלים להבין כלל את האמת העמוקה על כסף: שהשווקים הפיננסיים …. הם כמו מראה של המין האנושי, החושפת בכל שעה של כל יום עבודה את האופן שבו אנו מעריכים את עצמנו ואת המשאבים בעולם שמסביבנו. אין זו אשמתה של המראה אם היא משקפת את הליקויים שבנו באותה בהירות שבה היא מציגה את יופיינו.

אקדים ואומר כי תורת האבולוציה נחשבת כהסבר המרכזי לתופעות בתיאוריה של הביולוגיה בת זמננו, ואני לא מבקש לדון בה. ענייני כאן הוא בשימוש כמטאפורה לתהליכים חברתיים. שימוש שעושה פרשנות נאיבית לתיאוריה עצמה.

פרגוסון מודע באופן חלקי לחולשותיה של המטאפורה, מאחר שהמציאות הכלכלית אינה מביאה מקבילה לרבייה מינית שהיא בסיס אבולוציוני, והיא לא פועלת בסביבה אקראית אלא "מתרחשת..בתוך מסגרת שבה יש תפקיד ל"תכנון מושכל"". כדי להתמודד עם ההיבט הרגולטורי הוא רואה אותו בדומה לשינויי אקלים, כאירוע חיצוני הכופה על היצורים בסביבה האקולוגית להשתנות, וליצור את שרידותם של החזקים.

למטאפורת האבולוציה ישנן השלכות פוליטיות משמעותיות. על פי גישת "הישרדותם של החזקים", הדרך לבחון את צדקתו של מהלך פוליטי חברתי כלשהו היא מה שמכונה "מבחן התוצאה". ממש כמו שעושה פרגוסון כאשר הוא דן בשיתוף הפעולה של אסכולת שיקאגו עם הרודן הצ'יליאני אוגוסטו פינושה הנחשב אחראי לרציחתם של לפחות 3,000 איש מאזרחי המדינה ולמעצרם של 27,000 נוספים. פרגוסון שואל:

האם זה היה שווה את זה? האם זה היה שווה את ההימור המוסרי הכביר מצדם של נערי שיקגו והרווארד, להיכנס למיטה עם דיקטטור צבאי רצחני ומענה?

והוא גם עונה:

התשובה תלויה במידת האמונה בכך שהרפורמות הכלכליות הללו עזרו לסלול את הדרך בחזרה לדמוקרטיה יציבה בצ׳ילה. ב־1980, שבע שנים בלבד לאחר ההפיכה, הסכים פינושה לחוקה חדשה שקבעה כי לאחר עשר שנים תושב הדמוקרטיה. ב־1990, לאחר שהפסיד במשאל עם על מנהיגותו, הוא התפטר מן הנשיאות(אף כי נשאר ממונה על הצבא לשמונה שנים נוספות). הדמוקרטיה שוקמה, ועד אז כבר יוצב הנס הכלכלי אשר עזר להבטיח שהדמוקרטיה תוסיף להתקיים….. מעל לכול, קשה מאוד להתווכח עם השיפור בביצועים הכלכליים של צ׳ילה מאז הרפורמות של נערי שיקגו. שיעור הצמיחה בחמש־עשרה השנים שלפני ביקור פרידמן היה 0.17 אחוז. בחמש־ עשרה השנים שאחריהן היה שיעור הצמיחה 3.28 אחוזים, כמעט פי עשרים. שיעור העוני ירד באורח דרמטי, ל־15 אחוז בלבד, בהשוואה ל־40 אחוז בשאר מדינות אמריקה הלטינית. (עמ' 166)

רוצה לומר – שיתוף הפעולה הזה מוצדק, בזכות התוצאה שלו.

לניתוח מהסוג הזה שני כשלים משמעותיים. הראשון שבהם הוא ההיבט המוסרי. התזה לפיה "המטרה מקדשת את האמצעים" היא בעייתית, במיוחד כאשר האמצעים כוללת השלכת אזרחי המדינה ממטוסים. בנוסף לכך, "מבחן התוצאה" מציג תהליכים שיתכן שהושגו במקרה, מה שיכול להיות נכון ואף הגיוני בכל מה שקשור לאבולוציה של מינים ביולוגיים, אבל קשה להשתמש בו כטיעון לטובת מהלכים כלכליים מתוכננים בין אם הם הידוק הרגולציה או צמצומה. גישה אבולציונית מצדיקה את המצב הפוליטי והכלכלי הקיים, כי הוא זה שקרה בסופו של דבר.

וכך מטאפורת האבולוציה היא כלי רטורי המאפשר לתומכי המהלך הניאו-ליברלי להמשיג אותו במונחים של 'קידמה' ו'התפתחות' ובו זמנית גם כתהליך משחרר המייצג את 'המצב הטבעי' הקפיטליסטי. דרוויניזם כלכלי מהסוג הזה ממשיך ומחזק את העמדתה של הכלכלה כתחום בו אין באמת חלופות, אלא "חוק טבע". ענין החוזר שוב אל הטיעון המוסרי לפיו המצב הקיים הוא המוצדק, ויותר מזה הוא הטוב שבעולמות האפשריים.

על אף שפרגוסון יודע שסביבה כלכלית אינה "טבעית" במובן זה שהיא רוויה בשחקנים עם אינטרסים, חלקם ברורים וחלקם נסתרים, המשפיעים עליה ולא רק מושפעים על ידה, הוא בוחר לעסוק רק ברגולטורים. הוא פונה אליהם כשהמטאפורה האבולוציונית מחליפה תפקיד. ממקומה ככלי הסברי, היא הופכת למודל שיש לשאוף אליו, והוא ממליץ להם להימנע ממהלכים שלא יאפשרו למוסדות כלכליים מסוימים לקרוס, מאחר שזו "דרכו של הטבע". פרגוסון מציג לנו נאראטיב של התקדמות, התפתחות מהימים הישנים ההם אל הקדמה שבה אנחנו נמצאים, אולי. לדידו כל מקרי הרמאות והניצול המגלים בדרך אינם אלא תקלות מצערות. המקרה של אנרון אינו מעיד על בעיה מהותית במוסדות החשבונאיים ובדרך שהם פועלים ובמקומה של אחריות המנהלים על המתרחש. אלה כמה אנשים סוררים שהכסף רק הציג את טבעם האנושי. פרגוסון אינו רואה את המשברים כחלק מהותי מהמערכת הפיננסית העולמית, אינו סבור שהקפיטליזם נושא בתוכו את זרעי חורבנו ושר את שיר תהילתה של הכלכלה הניאו ליברלית, פסגת התפתחות האדם.

פרגוסון מודד את ה"הצלחה" כאשר החלק החשוב מבחינתו בתוצאה הוא השיפור הכלכלי שהושג. גם בספר שעניינו פיננסים הדגשת ה"כלכלה" כממד המשמעותי ביותר בקיום החברתי ורדוקציה של כל הפעילות האזרחית במדינה למדד של "מצבה הכלכלי" הוא ענין בעייתי לטעמי. בנוסף, אנחנו יודעים שגם כאשר שמים את הכלכלה במרכז, צריך להמשיך ולשאול האם אינדיקטורים כלכליים אכן מייצגים רווחה כלכלית לכלל האוכלוסייה ולא רק לשכבה דקה של נהנים.

ובכל זאת, על אף חסרונותיו, הספר הזה יתפוס מקום חשוב במדף הספרים העבריים. מדובר בספר סוחף, מרתק, מעניין וחשוב העוסק בכלכלה ומצליח לפנות לקהל הרחב ולא לכלכלנים בלבד. כדאי לכם, בשיל הפרספקטיבה הנוספת לא להסתפק בו ולקרוא גם את הספר המצוין (שעדיין לא יצא בעברית) The Bankers' New Clothes – בגדי הבנקאים החדשים שכתבה ענת אדמתי יחד עם מרטין הלוויג.