שפעם אחת אמר המלך לאוהבו, השני למלך. באשר אני חוזה בכוכבים רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זו מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל.וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך[ולהכין בשביל כולם אי אפשר] שאנחנו יהיו המשוגעים.על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע כל כל פנים שאנחנו משוגע.שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגע. (מעשה מהתבואה – רבי נחמן מברסלב)

ראיתי אתמול פוסט שזכה לתפוצה רחבה מאד ברשת. אחד, אלון מזרחי, מספר כיצד בעקבות טרגדיה אישית הוא עבר שינוי משמעותי בחייו. היום הוא מבין אחרת את הכל.

וכך פותח ואומר אלון מזרחי:

אז מה גרם לשינוי הדרמטי הזה בעמדות שלי, שואלים את עצמם אנשים, חלקם שנשארו עדיין חברים איתי (אין כבר הרבה כאלה, האמת), חלקם שרק עברו אצלי פעם, ואחרים שמכירים אותי באופן אישי כבר לא מעט זמן.

הוא מספר שעבר טרגדיה אישית, ולאחר שנה וחצי החליט ללכת לטיפול פסיכולוגי משמעותי שנשא פרי

לקח לי שנה וחצי של טיפול, פעמיים בשבוע, כדי להתחיל לדבר באמת. וכשהתחלתי לדבר התחלתי להכיר את עצמי. מחדש ומישן. וכל מה שידעתי על עצמי ועל העולם היה צריך להיבחן מחדש.

מתוך כך הוא גיבש עמדה אחרת בנושאים החשובים העומדים על סדר היום הציבורי כבר שנים הרבה. והוא אפילו גילה שבמחנה היריב יש אנשים אמיתיים ומעיד כי

מצאתי בהם כמה וכמה חברים נהדרים, ואנשים מקסימים, ומוחות מחכימים וידענים ופעלתנים באופן מרתק ומשמח לב ממש.

ובכן, צר לי באמת על האובדן שחווה, ואני שמח בשבילו שמצא שלווה ואמת חדשה. ובכל זאת, אם יורשה לי לומר הטקסט הזה, בו מספר אלון מזרחי על תהליך שינוי פוליטי שעבר כתוצאה מטיפול פסיכולוגי, עושה רדוקציה של הסובייקט הפוליטי אל הפסיכולוגיה האישית. המחבר מספר כיצד בעזרת טיפול פסיכולוגי הצליח להבין את הטעות שהיה בה, וכיצד בזכות הטיפול עבר לצד השני. אני לא אוהב את הגישה הזו, ולא משנה מאיזה כיוון היא מושמעת. לאנשים יש הבטים פסיכולוגיים בדרך בה הם פועלים, אבל אי אפשר להסביר את הכל בצורה פסיכולוגית. יש לאנשים דעות ומחשבות ואידיאולוגיות ואינטרסים ותרבות ומוסדות חברתיים. ועם כל הכלים הללו הם פועלים בעולם ומגבשים דעות ועמדות. מעבר לעובדה הזו,ניתוח פסיכולוגי (בגרוש או בארבע מאות שקל למפגש, לא משנה) מקטין את יריבך לכדי הבעיות הפסיכולוגיות של האישיות שלו. אין לו מקום משלו, הוא פשוט עבד של הדחפים והנחש שנשך אותו כשהיה ילד. זה קריקטורה ולא טיעון. כל דיון,  בסוגית כלכליות על יחסי יהודים וערבים או בכל נושא אחר לא יכול להתקיים מתוך נקודת מבט המייחסת לצד אחד עליונות פסיכולוגית המאפשרת לו לראות נכוחה, ולטעון שהצד האחר סובל מעיוורון הגורם לו לחוסר יכולת לראות את המציאות. לחשוב שההבדלים הללו הם בעיה שתיפתר אחרי שילך לטיפול זה לא רציני בתור טיעון, וגם ממש לא דמוקרטי.