זולדן פוסח על שתי הסעיפים כשהוא חושב על דמותו של החייל החרדי האידיאלי. מצד אחד הוא מתרפק על ערכי הפלמ"ח והמחתרות, בציטוטים והשוואות. (כך למשל הוא מכנה את חבריו "חיילים אלמונים", ומצטט מתוך השיר "מסביב למדורה" ) , שואף אלי קרב ומבקש שיתנו לנח"ל לנצח, אך מצד שני הוא מספר מעשיה, שכמו נלקחה מגיליון "שיחת השבוע" של חב"ד על חברו הצדיק, שבעיצומה של משימה עמד להתפלל בדבקות, תוך שהוא מסכן את עצמו ואת חבריו ליחידה. כיצד אפשר ליצור צבא בו יש חיילים ש"לא יכולים להלחם בתשעה באב", ומעדיפים ללא סייג את פסק הרב שלהם על פני הוראת המפקד? חיילים שלא מכירים בערכי הצבא כמחייבים ומבקשים לעשות בו כרצונם. התשובה שלו פשוטה "שישלחו אחרים", מעין שכלול של הגישה החרדית שאינה רואה את עצמה אחראית לנשמתם של אחרים או לאחריות כוללת למדינה או לצבא.