מחבר: גלעד סרי-לוי

האמת היא שתמיד הייתי אנגלי, שלא לומר בריטי. היית חבר בחמישיה הסודית, וגם בשביעיה. ישבתי בפאב ושיחקתי בחצים, וניהלתי שיחות על מזג האויר. סבלתי מנחת ידם הקשה של העובדים בבית היתומים, ויצאתי למסע מסביב העולם בשמונים יום פחות אחד, עם משרתי הנאמן.

"הדבר האחרון שאבא אמר לי, המילה האחרונה ששמעתי מפיו, היתה קָמ'צַטקָה.
הוא נתן לי נשיקה שורטת, עם זיפים בני כמה ימים, ואחר כך נכנס לסיטרוֹאֶן. המכונית התרחקה לאורך פס הכביש המתפתל, בועה ירוקה שהגיחה ונעלמה מאחורי הגבעות, בועה שהלכה והצטמקה עד שלא ראיתי אותה עוד. נשארתי עומד במקומי, הקופסה של 'סיכון' נתונה תחת זרועי, עד שסבא הניח את ידו על כתפי ואמר לי הולכים הביתה.
וזה היה הכול."
על הספר הנפלא "קמצ'טקה" שכתב מרסלו פיגרס. (תרגמה מספרדית והוסיפה אחרית דבר: רינת שניידובר, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 2012)

ספרו החדש של רובין שארמה נקרא "המנהיג הטבעי – משל מודרני על הצלחה אמיתית בעסקים ובחיים" מדבר על "מנהיגים ללא תואר". ואני שואל מי מצליח ומי לא, מי מרויח ומי מפסיד.

תהיה קצת חיובי, אומרים לי הקוראים. כן, גם דברים טובים קורים. אז הנה, חמשה דברים נאים לשעת ערב.

אם אתם רוצים שאהיה רגוע, עליז ושמח, תנו לי ללכת הביתה בשלש וחצי. גם ארבע יהיה בסדר, ובאופן כללי תהיו נחמדים. מחשבות על תכניות עידוד ובריאות במקום העבודה.

אחרי קיץ עם בורדייה ודרידה, החלטתי לקרוא משהו אחר של הצרפתים הללו. בהמלצה חמה של מישהי שאת טעמה אני מעריך בחרתי את "העדינות" של דוד פואנקינוס (מצרפתית: לי עברון-ועקנין, הוצאת כתר 2012 ), ואכן, אם לקצר לשתי מלים – יופי של ספר.

כלכלנים – הם בכל מקום. הספר "הפילוסופים הארציים: חייהם, ימיהם ורעיונותיהם של הוגי הכלכלה הגדולים" שכתב רוברט היילברונר (מאנגלית: גיא הרלינג, הוצאת שלם תשע"ב) מאיר עיניים. הוא כותב בבהירות ומרצה דבריו בשיטתיות. פותח באדם סמית , עובר את מרקס וובלן החביבים עלי, וגם את קיינס מלתוס, ריקרדו ושומפטר. היילברונר מספר על האנשים וסוקר את הגותם, כשהוא מבקש להסביר בהרחבה מדוע היא חשובה ומה היתה השפעה על העולם הכלכלי ועל העולם בכלל.

הערה קטנה בטור של מירב ארלוזורוב מהבוקר מראה מה היא חושבת על עצמה.

עמליה רוזנבלום – את טועה. אני מאמין באלוהים, ולא כמטאפורה. קראתי את דוקינס, ולמדתי את פיטר ברגר,העפתי מבט או שניים בהוגי הנאורות, שמעתי על הכרזותיו של ניטשה, וגם את הלצת "מפלצת הספגטי המעופפת" אני מכיר. ובכל זאת, עובדת קיומו של אלוהים ברורה לי כשם שאני נושם, חושב, קיים. ולא, לא בגלל הגננת רבקה.