הבלוג של גלעד סרי-לוי

בפייסבוק הוקמה קבוצה בשם "לא מצונזרת, נלחמים ונלחמות נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי". יפה וטוב, ענין חשוב לענות בו.

מסתבר שבשעות הפנאי, או שמא כחלק מהמאבק נגד הדרת הנשים מהמרחב הציבורי הם עוסקים בדיונים תיאולוגיים בשאלת התיאודיציאה – "צדיק ורע לו". ואת זה הם עושים בטוב טעם מתוך כבוד, כמו שראוי לפלורליסטים. גם אני הצטרפתי לדיון ושמחתי על הפתיחות והסובלנות.

קראו וישמח לבבכם.

חופה. ענבי הגפן וכו׳. הדודה של הכלה קוראת את הכתובה. השמיים לא נפלו, בדקתי בעצמי. ממשיכים להתחתן, לא מתיאשים בכלל. לא אספר איפה, ומי ומי – אוכל רק לומר שהכלה לבשה שמלה לבנה והרב לא היה בהריון. והנכד שלי הקטון, בא לישון קצת גם בחתונה הזו.

האם אפשר לקרוא את עמוס עוז בלי כל כובד משקלה של ההיסטוריה הספרותית שלו, עם הפרסים בכל העולם (חוץ מאחד שבדי, למרבה הצער), עם המקום הפוליטי והמבט והבלורית? האם אפשר לקרוא ספר של יו לורי בלי להרהר על היותו בריטי, ולחשוב ש"לא מספיק לו שבע מאות אלף דולר לפרק שהוא רוצה להיות גם סופר?" החלטתי לנסות, ולקרוא את ספרו של יו לורי, בלי דעות קדומות ללא מורא וללא משוא פנים. מצד שני, אני מבטיח שאצפה בסדרת הדרמה החדשה בה יופיע עמוס עוז בתפקיד רופא, או חולה, או נביא.

האמת היא שתמיד הייתי אנגלי, שלא לומר בריטי. היית חבר בחמישיה הסודית, וגם בשביעיה. ישבתי בפאב ושיחקתי בחצים, וניהלתי שיחות על מזג האויר. סבלתי מנחת ידם הקשה של העובדים בבית היתומים, ויצאתי למסע מסביב העולם בשמונים יום פחות אחד, עם משרתי הנאמן.

"הדבר האחרון שאבא אמר לי, המילה האחרונה ששמעתי מפיו, היתה קָמ'צַטקָה.
הוא נתן לי נשיקה שורטת, עם זיפים בני כמה ימים, ואחר כך נכנס לסיטרוֹאֶן. המכונית התרחקה לאורך פס הכביש המתפתל, בועה ירוקה שהגיחה ונעלמה מאחורי הגבעות, בועה שהלכה והצטמקה עד שלא ראיתי אותה עוד. נשארתי עומד במקומי, הקופסה של 'סיכון' נתונה תחת זרועי, עד שסבא הניח את ידו על כתפי ואמר לי הולכים הביתה.
וזה היה הכול."
על הספר הנפלא "קמצ'טקה" שכתב מרסלו פיגרס. (תרגמה מספרדית והוסיפה אחרית דבר: רינת שניידובר, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 2012)

ספרו החדש של רובין שארמה נקרא "המנהיג הטבעי – משל מודרני על הצלחה אמיתית בעסקים ובחיים" מדבר על "מנהיגים ללא תואר". ואני שואל מי מצליח ומי לא, מי מרויח ומי מפסיד.

תהיה קצת חיובי, אומרים לי הקוראים. כן, גם דברים טובים קורים. אז הנה, חמשה דברים נאים לשעת ערב.

אם אתם רוצים שאהיה רגוע, עליז ושמח, תנו לי ללכת הביתה בשלש וחצי. גם ארבע יהיה בסדר, ובאופן כללי תהיו נחמדים. מחשבות על תכניות עידוד ובריאות במקום העבודה.

אחרי קיץ עם בורדייה ודרידה, החלטתי לקרוא משהו אחר של הצרפתים הללו. בהמלצה חמה של מישהי שאת טעמה אני מעריך בחרתי את "העדינות" של דוד פואנקינוס (מצרפתית: לי עברון-ועקנין, הוצאת כתר 2012 ), ואכן, אם לקצר לשתי מלים – יופי של ספר.