הקינות על מותה של הספרות היפה נכונות, מהסיבה שמקומה בהיררכיה עורער לבלי שוב. "הקאנון" מת מזמן. יש מספר קטן מאד של אנשים שמייחסים חשיבות של ממש לקביעות הללו. כמה עשרות בחוגי הספרות, ועוד אולי מאות שמקבלים את התפיסה הקאנונית. ההשפעה שלהם קטנה, גם מבחינה חברתית ופוליטית. משקלם בקביעת הפרסים אבד …
-מה זה הרעש הזה?
-יש שבע עלמות בשער
-מה?
-שבע כלות, שבע עלמות, לא משנה. הן בשער. לך תפתח את הדלת, נודניק
חיותה דויטש, סופרת וחברה משכבר הימים הוציאה לאור את ספרה החדש. רומן ראשון, אחרי הביוגרפיה של נחמה ליבוביץ', אוסף סיפורים ועוד. לא אכתוב עליו ביקורת, כי אני מכיר את הספר עוד כשהיה רעיון וכתב יד. אבל אם תקבלו את מילתי – הספר מצוין ואתם חייבים לקנות אחד לעצמכם. קודם כל כי חיותה יודעת לכתוב סיפורים. וחוץ מזה – חיותה נכנס כאן אל עומק קיומנו בארץ הזו, דתיים וחילונים, יהודית ודמוקרטית, אש ומים ויש גם אהבה.
לא מזמן פירסמה הסולידית סטטוס עולץ לפיו מיליון אנשים קראו את הבלוג שלה. כתמיד, "מיליון אנשים" זה לא מיליון אנשים אלא מיליון כניסות. אבל גם ככה זה הרבה. את הבלוג שלי לא קראו מיליון אנשים בשנה האחרונה, כנראה הם היו עסוקים.
האג'נדה הבסיסית של העיתון מיום היווסדו (בגרסת בן צבי) היא קפיטליזם של שוק. מסע שכנועים מהסוג של "חובה להציל" מנוגד לאתוס של השוק. אבל ישהסברים למה פה זה אחרת ולמה מקור ראשון הוא לא פרי גליל.
דורין הרטמן פירסמה בבלוג שלה "הסולידית" איך היא מסתדרת עם פחות מארבעת אלפים שקל לחודש וחיה כמו מלכה, והצליחה לעצבן את כולם. גם אותי, קצת. ולכן אספר לכם כאן למה לדעתי היא טועה, ולמה היא צודקת.
אני זוכר את אבא ואמא במוצאי יום הכיפורים מקשיבים לרדיו הירוק במטבח בפנים מודאגות במיוחד. "זה רציני" אמר אבא, "זה רציני".