מי שקורא את הבלוג מספיק זמן, יודע שאני לא מדבר על עצמי; שאני לא אוהב את ההכנסה האגרסיבית של הכותבים (והאגו שלהם) לכתיבה העיתונאית. אבל עם הגברת העבודה על הבלוג, ועם הגזירות החדשות, זה כבר לא הולך. ואני יש לי הוצאות. ואני רוצה שתתנו לי כסף, והרבה. אז מה אכפת לי לנסות?
דונלד רמספלד, שהיה שר ההגנה של ארצות הברית, אמר כתשובה לשאלה הקשורה למלחמה בעיראק כמה משפטים שנשמעו לא ברורים, כמעט מתחכמים, אך יש בהם מבוא לפילוסופיה ולאתיקה של זמננו.
אני מתכנן להקים את "המכון הישראלי ל" ולהפוך את הבלוג שלי לאתר הרשמי וככה יצטטו אותי בכל העיתונים כל הזמן. על הפוסט הזה עבדתי במשך שלש מאות ארבעים ושבע שעות, וביצעתי סדרה מקיפה של תחקירים אמיצים שסיבכו אותי עם מוסדות ביטחוניים באנדורה המערבית. אז בבקשה.
כמה תגובות שקיבלתי ממעריצות מעבר לים, מה שמשונה הוא ששם המשפחה של כולן הוא Escort , כן כמו האוטו והן גרות בכל מיני מקומות בעולם. לפי התמונות באתר שלהן, הן כולן עובדות ליד הים, או שהן מצילות בבריכה:
כמה הערות תיאורטיות, פילוסופית ותרבותיות בשולי פרשת ארמסטרונג, משפרי הביצועים והצמידים הצהובים. ולא, אני לא מעריץ שאלילו איכזב אותו, ולא הייתי מעולם באלפ דו הייז.
בפוסט התגובה המצוין מסביר פדרמן כי הוא סבור שהעולם אינו "שחור ולבן" והדרך בה אני הצגתי את הדברים היא פשטנית, ובסופו של דבר מזיקה לעובדים ולא מועילה להם. אני שמח על ביקורתו זו כי יש בה מידה של צדק. אנסה להסביר מדוע איני מסכים איתו, למרות הכל.
אם אתם רוצים שאהיה רגוע, עליז ושמח, תנו לי ללכת הביתה בשלש וחצי. גם ארבע יהיה בסדר, ובאופן כללי תהיו נחמדים. מחשבות על תכניות עידוד ובריאות במקום העבודה.