מחבר: גלעד סרי-לוי

ב 21.02.2011 יערך הכנס החמשה עשר של איגוד האינטרנט. כן, אלה שאחראים על האינטרנט. יהיו הרבה אנשים והרבה נושאים. בואו בהמוניכם.

אני לא חושד בגדעון לוי שעשה שימוש מניפולטיבי בסיפור טראגי כדי לקדם את האג'נדה שלו, אבל בכל זאת הוא טעה טעות חמורה. רומנטיזציה של התאבדות, היא שגיאה קשה מהבחינה המוסרית והמעשית.

קפטן אינטורנט מדווח על ספר חדש של שרי טארקל, פסיכולוגית וחוקרת ב-MIT, מזהיר כי הכניעה לעולם הדיגיטלי ולרשתות החברתיות בעצם מבודדת אותנו. ואני תוהה עד מתי

מיסטר פרימן על ביקורת התרבות ועל ביקורתיים.

אורית אבוהב היא חלק מהקהילה אותה היא מבקשת לחקור. מדובר בקהילה קטנה למדי, כך היא מעידה. כמאה ושלושים איש ואשה. אם את האנתרופולוגיה הישראלית היא מכנה "אנתרופולוגיה של הבית", הספר שלה יכול להיקרא "אנתרופולוגיה של שלחן המטבח". אני יודע שאנתרופולוגים מיומנים ברפלקסיה על מחקרם, ויודעים להתמודד עם מיקום החוקרת בשדה המחקר, אבל הקורא ימשיך לחשוב שהספר נכתב כשמאחורי הכתף מציצים כולם, ותמיד עומד החשש שאם אבוהב תעליב מישהו, או תהיה ביקורתית מדי לא יעלו אותה לתורה בכנס הבא.

הרבה מאד נכתב ועוד ייכתב על פרישתה של סיעת "עצמאות" ממפלגת העבודה. יש תומכים ויש מתנגדים. רציתי לדבר על נקודה אחת מעניינת, שאולי לא שמו אליה לב.

הפוסט נמצא כאן   "על ספרה החדש של אורית אבוהב קרוב אצל אחרים– התפתחות האנתרופולוגיה בישראל"

סיגל בן יאיר היא משוררת, אם לשתי בנות ועובדת לפרנסתה כגרפיקאית ומזכירה. זה לא מכבר התפרסם ספר שיריה הראשון "לא מעודן". קראתי אותו השבת. נגע ללבי.

מה שמצא חן בעיני בבוהן הסגולה, חוץ מההומור המשובח הכתיבה האנינה ותמונת הרקע שלא בפוקוס, הוא זווית הראיה שלה. גברת בוהן רואה את ירושלים כמובן מאליו, ואת תל אביב כמקום המוזר שיש לתור אותו בזהירות.

השנים חולפות מהר, ואלו האקדמיות במיוחד. ככה זה כשבכל שעה יש רק ארבעים וחמש דקות. וכך נגמר לו הסמסטר הראשון, ויצאנו אל מה שמכונה חופשת סמסטר, או זמן העבודות. זוהי עת מתאימה לסיכומי ביניים. אז מה היה לנו שם, ומה עם האלמנט.