הערה על משמעות החיים
בין "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע" לחַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כאן בתוך ההבל- על הספר "משמעות החיים" שכתב טרי איגלטון (מאנגלית:אלירן בר-אל, הוצאת רסלינג).
בין "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע" לחַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כאן בתוך ההבל- על הספר "משמעות החיים" שכתב טרי איגלטון (מאנגלית:אלירן בר-אל, הוצאת רסלינג).
"הבקתה שלנו נמצאת במרחק חמישה מייל מהכפר," הוא אמר. "ליד אגם פרטי. איש ששמו ביל צֶ'ס גר עם אשתו בבקתה אחרת, בלי לשלם שכר דירה, ומטפל במקום. וזה כל מה שיש שם. אשתי עלתה לשם באמצע מאי, ירדה פעמיים בסופי שבוע, היתה אמורה לרדת שוב ולא הופיעה. מאז לא ראיתי אותה."
"מה עשית בעניין?" שאלתי.
"שום דבר. שום דבר בכלל." על "אשה באגם" שתכב ריימונד צ'אנדלר, ספר ישן בתרגום חדש בהוצאת כתר ספרים.
בסיפור היום הראשון, מוצגות הדמויות באופן סטריאוטיפי. הסבתא היא "פולניה מהגיהינום", שעושה בושות בתור למטוס, וגם הישראלים האחרים לא ממש מוסיפים כבוד. המטוס מלא בילדי בית ספר תיכון לא ממושמעים להחריד, המתייחסים למסע כאל טיול שנתי ומשווים באיזה מחנה השמדה שווה יותר לבקר. היום השני כבר יותר מורכב, ומשם ועד לסוף העלילה מתברר כצפוי שהטובים אינם בהכרח הטובים שחשבנו, והרעים גם הם לא בדיוק מי שחשבנו שהם.
ובכל זאת, על אף האיורים הנפלאים והסיפור המשובח, נותרת בי תחושה של אי נחת, פולנית. אתם יודעים.
מה ההבדל בין פיל פסנתר ומשפחה?
שפסנתר אפשר להפיל אבל פיל אי אפשר להפסנתר
ומה עם המשפחה?
טוב, תודה. איך אצלך?
(אגדה עממית)
קראתי את דוקינס, ולמדתי את פיטר ברגר, העפתי מבט או שניים בהוגי הנאורות, שמעתי על הכרזותיו של ניטשה,וגם את מתכוני הספגטי אני מכיר. ובכל זאת, עובדת קיומו של אלוהים ברורה לי כשם שאני נושם, חושב, קיים. מסתבר שהדתיים אינם בורים ונבערים שמחכים רק לכם שתגאלו אותם מחשכת ימי הביניים.
פיליפ מארלו, פיליפ ווקסלר ופיליפ בוזגלו נפגשים בדרך לספרו החדש של אמיר חרש "יתבטל העולם"
לאחרונה יצא לאור בהוצאת "כתר" הספר "תפילת הלב-אוסף תפילות המקובלים וסיפורים מחייהם" שערך דוד לביא. דוד לביא הוא איש תקשורת ומשפטן. הוא שירת בגלי צה"ל וערך תוכניות טלוויזיה, ובמשך עשרים השנים האחרונות ליווה את גדולי המקובלים בישראל ומחוץ לה. שאלתי את נשות ההוצאה, ומסתבר שאין לו קשר לחברת הכנסת עליזה לביא, שערכה את הספר "תפילת נשים". (וגם לא לזמר מ"כוכב נולד", טוב ששאלתם).
ממש לפני חמש שנים. ביום ראשון, 14 בספטמבר 2008 , שבועיים לפני ראש השנה תשס"ט, הכריזה חברת הפיננסים ליהמן-בראדרס על פשיטת רגל, לאחר שהבנק הפדרלי סירב לבקשתה לסיוע כספי שיאפשר לה להתמודד עם השקעותיה הכושלות. בעת הגשת הבקשה לפשיטת רגל דיווחה הפירמה על חובות בסך 613 מיליארד דולר. ליהמן בראדרס שילמה לנושיה עשרים אחוז מהחוב. והיום, אספר לכם על ספרה החדש של איריס לעאל – "חובות אבודים".
אחרי קריסתו בפועל של המשטר הקומוניסטי והמודל של הכלכלה הריכוזית שהוא הציע, נדמה היה לרגע שהקפיטליזם ניצח, והוא הדרך היחידה לשגשוג אינסופי. עוצמתם של סדרת המשברים האחרונים, בועת הדוטקום, משבר המשכנתאות והמשבר הפיננסי שבא אחריו וטרם הסתיים, גרמה לרבים בתוך המחנה הקפיטליסטי ומחוצה לו להרהר בשאלת טיבו של הקפיטליזם. יש לא מעט שמבקשים להמשיך בעוצמה באותה דרך ובאותו כיוון. את כשלונות השיטה ליישום של משטר "לא מספיק קפיטליסטי" בגלל נטייתם של פוליטיקאים "להכנע לפופוליזם". מבקרים אחרים טוענים שהבעיה היחידה היא חסרונותיהם של אנשים. יחידים, חסרי מצפון ותאבי בצע העדיפו לרדוף, להשיג ולחלק ביניהם את השלל. יש כאלה שיאמרו שהבעיה היא ב"שיטה", ויציעו פתרונות לחיזוק ושיפור. כשלעומתם יגידו המרקסיסטים שהקפיטליזם נושא בתוכו את זרעי חורבנו. רבים רבים אחרים רק כועסים ולא יודעים על מה ועל מי בדיוק. הם מרגישים שמשהו פה לא בסדר, ואי אפשר להמשיך כך.
ויש כאלה שכותבים על זה רומן. ניר ברעם למשל.