לא מכיר את גילמן. כלומר שמעתי שמחלקים שם בורקסים אבל לא הלכתי אף פעם לראות. לא הייתי בברלין, לא רוצה להיות. לא משתכר, לא עושה פרויקטים. לא מכיר את סצינת האנדרגראונד בתל אביב, חיפה או פתח תקווה. סתם בורגני, כמו ידידי ז'וז'ו וחברי פייר. ובכל זאת, החלטתי לקרוא את הספר בעל השם הקצר "קולות של עשרות רגליים זעירות צועדות בכעס על אדמת כדור הארץ" ונשארתי בחיים כדי לספר
בספרי מתח קשה לספר את עלילת הספר בלי לגלות פרטי עלילה משמעותיים ולהסתכן בנזיפות חמורות, לכן אומר רק שהגיבור הוא בן קופר, פסיכיאטר בבית חולים יוקרתי בניו יורק. יש רצח, יש גופה ותעלומה. ולא תמיד ברור מה קורה, ומהו סבך האינטרסים שהוביל לכל זה. ויש גם גיבור ישר דרך שמסתבך, ושוטרים שלא תמיד יודעים את מלאכתם. ויש גם בחורה, בעלת מידות טובות. כמובן. והכל מעורפל במידה הראויה, והולך ומתברר עד לסוף המפתיע.
דמיינו לכם מדבר רחב עד האופק. בוהק בשמש הצהריים, מסנוור, חם ומאובק. עכשיו תחשבו על מלחת צ'ילי. ההיא מהסיפורים הישנים של נחום גוטמן על הפרדסים. ועל אנשים שיושבים באמצע שום מקום וכורים את המלחת הלבנה. ואנשים אחרים שסוחרים בה, וגם בהם. דמיינו לכם איש הולך במדבר, עם שמלה בלויה, זקן קטן ותרמיל. כן, דומה קצת לישו. זה לא במקרה. עכשיו קחו לידכם את הספר "האיש שידע להעיר את המתים" (מספרדית: פרידה פרס-דניאלי, הוצאת כתר תשע"ג 2012) שכתב הסופר הצ'יליאני ארנן ריביירה לטלייר.
"האומה שלנו, למרות שאין לה מי שתייה, אין חשמל, אין מערכות ביוב, תחבורה ציבורית, תודעת נקיון, אין משמעת נימוס או דיוק, יזמים דווקא לא חסרים לה. אלפים על אלפים. במיוחד בתחום הטכנולוגיה. והיזמים הללו – אנו היזמים – הקמנו את כל החברות למיקור חוץ שלמעשה מתפעלות את אמריקה בימינו." על הספר "הטיגריס הלבן" שכתב ארווינד אדיגה, זוכה פרס בוקר ועל קפיטליזם ושוק חפשי, חפשי יותר ממה שניתן לחשוב אפילו.
"טבעת למשול בם ולאתרם/ טבעת למשוך בם ולקשרם/בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם" כך אומר שיר הטבעת בספר המופלא "שר הטבעות". שבעים שנה אחר כך נרצח באיסלנד פרופסור האראלדסון, מומחה לסאגות איסלנדיות עתיקות וחובב סטודנטיות. בלש אמריקאי-איסלנדי נקרא לסייע, ולא תמיד מצליח. ויש גם בחורה. או שתיים. על הספר "מקום שם רובצים הצללים" שכתב מייקל רידפאת' (מאנגלית: גבי סילון, הוצאת חרגול, הוצאת עם עובד)
"האותנטיות של אהוד בנאי, היא כל כך אמיתית וכנה ונוקבת ומשכנעת. היא כל כך אותנטית שאפשר להריח ממנה את ריח ההדסים של בית הכנסת, ולהרגיש ממש את גבינת העזים שגלשו מהר גלעד לפנות הערב שיורד. אין יותר אותנטי מבית כנסת ספרדי, חצי נטוש, והכי טוב זה להיות גבאי, אפילו שזה בית כנסת אשכנזי, לא חשוב."
אהוד בנאי הוציא לאור ספר חדש. בקרוב גם יבוא תקליט חדש, או לפחות אוסף. לכבוד הספר – פוסט על אותנטיות מזרחית, על שאלת הכישרון וההצלחה, וקצת געגועים למאיר אריאל.
האם אפשר לקרוא את עמוס עוז בלי כל כובד משקלה של ההיסטוריה הספרותית שלו, עם הפרסים בכל העולם (חוץ מאחד שבדי, למרבה הצער), עם המקום הפוליטי והמבט והבלורית? האם אפשר לקרוא ספר של יו לורי בלי להרהר על היותו בריטי, ולחשוב ש"לא מספיק לו שבע מאות אלף דולר לפרק שהוא רוצה להיות גם סופר?" החלטתי לנסות, ולקרוא את ספרו של יו לורי, בלי דעות קדומות ללא מורא וללא משוא פנים. מצד שני, אני מבטיח שאצפה בסדרת הדרמה החדשה בה יופיע עמוס עוז בתפקיד רופא, או חולה, או נביא.
האמת היא שתמיד הייתי אנגלי, שלא לומר בריטי. היית חבר בחמישיה הסודית, וגם בשביעיה. ישבתי בפאב ושיחקתי בחצים, וניהלתי שיחות על מזג האויר. סבלתי מנחת ידם הקשה של העובדים בבית היתומים, ויצאתי למסע מסביב העולם בשמונים יום פחות אחד, עם משרתי הנאמן.
"הדבר האחרון שאבא אמר לי, המילה האחרונה ששמעתי מפיו, היתה קָמ'צַטקָה.
הוא נתן לי נשיקה שורטת, עם זיפים בני כמה ימים, ואחר כך נכנס לסיטרוֹאֶן. המכונית התרחקה לאורך פס הכביש המתפתל, בועה ירוקה שהגיחה ונעלמה מאחורי הגבעות, בועה שהלכה והצטמקה עד שלא ראיתי אותה עוד. נשארתי עומד במקומי, הקופסה של 'סיכון' נתונה תחת זרועי, עד שסבא הניח את ידו על כתפי ואמר לי הולכים הביתה.
וזה היה הכול."
על הספר הנפלא "קמצ'טקה" שכתב מרסלו פיגרס. (תרגמה מספרדית והוסיפה אחרית דבר: רינת שניידובר, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 2012)
אחרי קיץ עם בורדייה ודרידה, החלטתי לקרוא משהו אחר של הצרפתים הללו. בהמלצה חמה של מישהי שאת טעמה אני מעריך בחרתי את "העדינות" של דוד פואנקינוס (מצרפתית: לי עברון-ועקנין, הוצאת כתר 2012 ), ואכן, אם לקצר לשתי מלים – יופי של ספר.