אמרו כן לזקן

יונס יונסון, שוודי שעוד מעט יהיה בן חמשים, כתב ספר שנקרא "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" (משוודית: רות שפירא, הוצאת כתר). אני אוהב ספרים כאלה שהשם שלהם מספר לך בצורה עניינית על מה מדבר בספר. אתה רואה ספר כזה על המדף, אין לך יותר מדי התלבטויות. זה לא שם עמום כזה כמו "חולית" או "אוריינטליזם", יש לך על מה לסמוך. אתה יודע שזה משהו כמו "סיפור פשוט" שאתה יכול לקחת לטיסה, או "אנה קרנינה" -איזה סיפור על בחורה מרוסיה שיעביר לך את הזמן.

מלים של שלג. על הספר בראי השפה שכתב גיא דויטשר

יש לנו אותה מילה לשלג נופל, לשלג על הקרקע, לשלג נוקשה כקרח, לשלג בוצי, לשלג נישא ברוח – ללא תלות בסיטואציה. עבור אסקימואי, מילה חובקת-כל זו כמעט שאינה עולה על הדעת; הוא יטען כי שלג נופל, שלג בוצי, וכן הלאה, שונים באופן חושני ואופרציונלי, הם דברים המצריכים התמודדות שונה; הוא משתמש במילים שונות בשבילם ובשביל סוגים אחרים של שלג. – על הספר "בראי השפה" שכתב גיא דויטשר

על מה אני מדבר כשאני מדבר על אופניים

היום אני רוצה לדבר על שני ספרים. הראשון הוא ספרו של הרוקי מורקמי, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ריצה" (מיפנית: עינת קופר, הוצאת כתר) והשני כתב קרל היאסן והוא נקרא "משחק כפול" (מאנגלית: יורם ארנון, ספרית מעריב). לשני הספרים הרבה מהמשותף. ראשית, למחברים יש שמות שקשה לבטא. חסד עשו איתי הוצאת כתר כשניקדו את את שמו של מורקמי, ואיך מבטאים את שמו של היאסן נשאר לי רק לנחש. יותר מזה, שניהם מדברים על ספורט למבוגרים. וכשאני אומר "למבוגרים" אני מתכוון בפשטות, לאנשים מגיל מסוים, שהוא הגיל שלי ומעלה, מה לעשות, אנחנו לא נהיים צעירים יותר מיום ליום.

תבנית נוף מולדתו

"ההרפתקה שלה נמשכה כך חמש שנים. ואז, ביוני 1970, התייצבנו בתחנת הרכבת המרכזית בווונקוּבֶר עם שני קיטבגים ענקיים מלאים להתפקע. אמי קנתה כרטיס רכבת למונטריאול וחצינו את היבשת בכיוון ההפוך, אמי מצונפת במושבה ואני מכורבל במעמקי רחמה, פסיק בלתי נראה ברומן שטרם נכתב." (מתוך הפרק הראשון בספר "ניקולסקי") בשבוע שעבר סיפרנו לכם על אנגליה ואוסטרליה. על איש מתבגר שמנסה לחזור אל העבר כדי לתקן אותו, וספק מצליח ספק נכשל. היום נדבר על אלסקה, קנדה וונצואלה. מהכיוון שלנו זה הצד השני של העולם, וגם גיבורי הסיפור אינם גברים מזדקנים המביטים בצער אל חייהם שחלפו אלא צעירים שנעים קדימה אל העולם שלא כל כך מחכה להם.

דתלשים

למעשה, בחיים הרגילים, אין מתארים ארוחה עממית אלא כדי להתפעל או להגעל ממנה. לעולם לא כדי להבין את הגיונה, לנמק אותה, להבין אותה, כלומר לתת לעצמנו את האמצעים לקבל אותה כמות שהיא. (בורדייה מסביר ב"שאלות בסוציולוגיה" מדוע תיאור המצב כפי שהוא אינו קביעה אודות מה שהיה ראוי או אפשר). והיום נספר על דתל"שים בעקבות ספרה של פוריה גץ, דתל"שית בעצמה.

את פרי גנך

"ארץ התנ"ך, אתרים קדושים לנצרות, יהדות ואסלאם. ישו, נסים – לחם ודגים, הלך על המים, ובעיקר, החזיר לחיים את אלעזר, רק להזכיר שפה זה אפשרי בהחלט. יהודים, ערבים, פיגועי התאבדות, מתנחלים, גדה מערבית, עזה, צה"ל, שואה, מלחמה פעם בכנה שנים. אבל יש גם היי-טק, י ש אנשים מוכשרים, אוכל נהדר, נשים יפות, מזג אוויר מעולה. בעצם, זאת מדינה רגילה, עם כמה בעיות, כמו כולן.
סתם. אני צוחק. זאת ארץ הזויה ופסיכית שאין בה רגע דל. אני אוהב אותה מכל הלב ושונא אותה קשות. אין בעולם מקום שיכול להתרחש בו נס נוראי כזה, מתוק ואכזרי, שמעמיד את כל הטבע והמוסר על הראש."

פוסט שני מתוך סדרה לכבוד שבוע הספר 2011 תשע"א. והיום הספר "נתב"ג" שכתב יואב כ"ץ.